פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "נופל מחוץ לזמן": הצגה אמיצה שמעבירה את הצופה מסע אל השכול

      ההצגה "נופל מחוץ לזמן" מעניקה עיבוד חכם ואמיץ לספרו של דוד גרוסמן. בעצם הבחירה להעביר את הצופה דרך מסע אל נבכי האבל וחוסר האונים, נותנת ההצגה הצצה אל השבר שלא יאוחה

      נופל מחוץ לזמן (ספק 500 , צילום: ורדי כהנא)
      מתוך ההצגה "נופל מחוץ לזמן" (צילום: ורדי כהנא)

      הפרדוקס של הכאב והמילים, הוא שאפשרי לתאר באותיות והברות ודימויים רק את הפריפריה של הכאב. מה שננעץ באופן פיזי, מוחשי אבל עמום, הוא חודו של מה שלעולם אי אפשר יהיה להגדיר כי הוא רק זעקה. זעקה טרום שפתית, של חיה, של תינוק. זהו הפרדוקס הכללי של כאב, והספציפי יותר של אדם שמילים הן הנשק שלו מול העולם על מבוכותיו ועמעומיו ואכזריותו השרירותית. הספר "נופל מחוץ לזמן" של דוד גרוסמן נכתב לאחר ששכל את בנו אורי כשהיה חייל.

      גרוסמן שגם כך תמיד הקפיד על נתק בריא ואצילי בין הסופר לאדם הפרטי שהוא, וניהל בזהירות את יחסיו עם התקשורת ומערכי יח"צ, שתק. שתק עד ש"נופל מחוץ לזמן" יצא לאור, ובתוכו כל מילות השכול והכאב, וההתמקחות וחוסר האונים, ולא פחות מזה – כל השתיקות. אחרי הכל, בויטגנשטיינית – "על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק".

      כבר כשראה אור, ניתן היה לראות ב"נופל מחוץ לזמן" את הפוטנציאל להשאיל עצמו לעיבוד פרפורמטיבי – ההימור שלי בזמנו היה אופרה או הצגה, מתוך הדמיון הרב של הספר לתכני של "הילד חולם" ו"אשכבה" החנוך לויניים. בראיון שהעניק יחזקאל לזרוב לכלכליסט, במאי ומעבד הספר לבמה, סיפר שבתחילה שקל באמת לעבד את הספר בכלים אופראיים, ואז החליט פשוט לספר את הסיפור. מובן מאליו שאין פה שום "פשוט", לא הסיפור, וגם לא דרך סיפורו על בימת תיאטרון גשר – אולי התיאטרון האמיץ ביותר שקיים היום.

      "נופל מחוץ לזמן" היא לא בדיוק הצגה כפי שהיא מסע, הצופה בה נופל אל מחוץ לזמן הרגיל וגם אל מחוץ לחלל הרגיל של התיאטרון. היא מסע שמעורר חרדה, וחוסר נוחות, חוסר אונים וערעור הידיעה. באופן הפשטני ביותר אפשר לומר שלזרוב וקבוצת השחקנים המצוינים של גשר, נוטלים את הצופה ומעבירים אותו דרך החלקים אותם אי אפשר לדבר באבל. דרך המעבר בין החללים השונים של התיאטרון, דרך ההשתתפות (הלא מעיקה והלא תוקפנית) של הקהל בנעשה, הצופה נלקח גם פיזית גם נפשית לביקור במקום בו התהום מביטה בך בחזרה. "נופל מחוץ לזמן" היא פסיפס של סיפורי שכול, הורים שלא הצליחו לאחוז חזק מספיק בידו של ילדם – וגם אם זה לא בדיוק הסיפור ה"אמיתי", אז זו תחושת האשמה וההלקאה העצמית המתמדת שלהם.

      נופל מחוץ לזמן (ספק 500 , צילום: ורדי כהנא)
      מתוך ההצגה "נופל מחוץ לזמן" (צילום: ורדי כהנא)

      אחרי שישבו האיש והאישה ושתקו חמש שנים את מות ילדם, מחליט האיש (דורון תבורי קורע הלב, האמין בתפקידו עד רצון לחבק אותו חיבוק מוחץ צלעות) לצאת בעקבות בנו לשם. מה הוא אותו שם, והאם ישוב משם, ואם לא ירצה לשוב? ואם לא יוכל לשוב? ואם כשהוא ישוב לא יהיה עוד הוא? את כל השאלות האלו שואלת האישה (ליליאן רות), זו שמוטל עליה להיות העוגן. הוא הריאליסטי, יוצא אל המסע לטריטוריות ריאליסטיות פחות – אל מקום בו יש דוכס שכול (אלכסנדר סנדרוביץ'), ורשם קורות העיר שכול (אלון פרידמן הנהדר שקושר את כל ההצגה למיקשה אחת), ואב מרוסק בשכול, קנטאור נכה (מיקי לאון, בביצוע מושלם ועוצמתי) שמנסה לכתוב והמילים לא נענות. ובתוך כך, עוד ועוד דמויות, כולן מסתובבות עם חור פעור, כולן רוצות עוד רגע אחד עם ילדן.

      "נופל מחוץ לזמן" היא הצגה אמיצה מאין כמותה; היא מעזה לסחוט את הקהל נפשית ולא לתת לו אפילו את רגע הקתרזיס של השתחוויה ומחיאות כפיים. אין מחיאות כפיים לאבל, אין פורקן, המדומה נשאר צמוד לדימוי ואין לו הפרדה בצורת החיוך המיוסר של שחקנים בסוף ההצגה. וכך "נופל מחוץ לזמן" נשארת הצגה מעגלית, מחוץ לזמן, כמו שכול, כמו אבל – היא נעה בין תחנות ומשתנה, אבל לא מגיעה לסיומה.


      "נופל מחוץ לזמן" בתיאטרון גשר. על פי ספרו של דויד גרוסמן. עריכה, בימוי, עיצוב במה (עם מיכאל קרמנקו) ובימוי וידאו: יחזקאל לזרוב. מוזיקה: קרן אן. משתתפים: דורון תבורי, ליליאן רות, מיקי לאון, אלון פרידמן, בר שדה, פאולו א. מואורה, נועה קולר, אלכסנדר סנדרוביץ', לופו ברקוביץ' / יבגני טרלצקי, רות רסיוק.

      האם תצפו בהצגה "נופל מחוץ לזמן"? ספרו לנו בפייסבוק