פרק ראשון: מתוך "מותו של עץ החרוב" של דן בניה סרי

ריקי נמלטת לעיר הדרומית ביותר כדי להתרחק מהעבר הרודף ומבעלה השתקן. בטיילת באילת היא עתידה לפגוש גבר ואישה שישתלבו בחייה ויאירו את העבר באור חדש

מערכת וואלה!
דן בניה סרי (צילום: אלכס ליבק)

כשהשיב בעלה את ילדם מת הביתה, האמינה ריקי שלא תאריך ימים אחריו. אספה את כל הגלולות שמצאה בארון התרופות, בלעה אותן, והמתינה על מיטתה למותה. לאחר כארבע שעות התעוררה בתוך אמבולנס רוגש שדהר בצפירות מטורפות אל בית החולים. מקץ שלושה ימים השיבו אותה אל ביתה. נכנסה לחדרו של הילד, הציעה על מיטתו את כל הצעצועים שהעלתה מתוך הארגז, ושבה לנשום.

בעלה, שלא כמותה, שקע אותם ימים אל תוך שתיקה ממאירה, שהבעיתה בנוקשותה אף את מעט הזבובים שפלשו מבעד לחלון פנימה. אמנם הוסיף ללגום עמה מספל הקפה של הבוקר, ואף ה?תמיד, כמדי ערב, בשובו מן העבודה, להשליך בפראות נרגזת את שתי נעליו עמוק עמוק מתחת למיטה, אך קודם שהתיישב על הכורסה העמוקה מול מקלט הטלוויזיה, כמעט ואיים לרסק אותו על ראשיהן של שתי זמרות שניסו, בהתחנחנות נלעגת, להתעלס עמו בקולן.

כך, בתוך שתיקה עוינת זו, חשה אותם ימים שהתייתמה לא רק מבנה, אלא אף מבעלה. אמנם מעולם לא נודע כאיש שיחה, ואף לא הכחיש זאת בפניה בימי החיזור הקצרצרים שבהם הקיף אותה במילים כחושות, אך משעה שמת הילד נעשתה שתיקתו מבוצרת מתמיד. גם באותם ערבים מעטים, כשהתפתתה לעקור אותו מאילמותו, לא הצליחה לחלץ מפיו אלא מלמולים מעליבים, שאף אותם הקיא מתוכו כחצץ אותיות.

אלא שיום אחד, באחת מאותן שתיקות קודרות, הפתיע אותה ושב מוקדם מתמיד מן העבודה. התיישב על הכיסא, הצליב את שתי ידיו על השולחן, ואמר, "היום ביקרתי אצל הילד." קפאה נדהמת על מקומה, כרהיט שמ?סמר עצמו אל כותל הבית, קודם שפלטה בלחישה, "אתה מדבר פתאום." מיהרה למטבח, הוציאה משם את הסלט וצלי העוף והתיישבה לצדו. "למה הלכת לשם דווקא היום?" הוסיפה ללחוש. "חשבתי למצוא שם את אבא," השיב. "אבל אבא שלך מת מזמן," חששה לשפיותו. "זה מה שלא הייתי בטוח," תפס בעוף הצלוי ונעץ בו את שיניו.

כך, בדיבור שבור ומקורטע, שב לדבר באביו. איש נרגן, זועף, שאיבד בתאונת דרכים את רגלו הימנית. "כבר מן היום הראשון שנולדתי קיבל אבא את פני במיאוס," פלט בווידוי עכור, "ראה בי שודד דרכים שגזל ממנו את כתרו. את הפינוק ההרסני שקיבל קודם לידתי מאמא. עם הלידה החל מתעב אף אותה. האשים אותה שבגדה בו, שסחטה ממנו בעורמה את ההיריון והחליפה אותו באלוהים אחרים של הנקה וחיתולים מטופשים. כך החל בוגד בה אצל פילגשים זולות, מבלי שהסתיר מפניה על מעשיו המתועבים. אדרבה, הכריז על כיבושיו כמי שמפזר כרטיסי ביקור צבעוניים בפסטיבל של סוחרי זונות. הוא הוסיף להתפאר בניאופיו גם כשנודע שאחת מפילגשיו, בת של סנדלר תימני, סיימה את יחסיה עמו בניתוח בטן מסובך בחדר לידה."

כל אותה שיחה חששה ריקי להפסיק אותו מדיבורו, עקבה במבט נפחד אחר הרעד הזועף שבו נגס ברשעות את שפתיו. לא שבה לדובבו גם לאחר שנאלם. המתינה נפחדת להתפרצות הבאה. כך עד שערב אחד, כששב כצל רפאים מן העבודה, אחזה בזרועו ומשכה את פניו אליה. "למה אתה מדבר באבא שלך כאילו הוא עדיין בחיים?" שאלה. "כי הייתי רוצה להיות הרוצח שלו," השיב בשלווה מופתית.

עוד בוואלה! NEWS

חופשי על הבר: חוויות מערב של ויסקי ובירות

לכתבה המלאה
כריכת הספר (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

כשהרתה מיאן לבשר לאביו על כך, ואף סירב להצטרף אליה לביקור. אמו התנפלה עליה בנשיקות ולא הסתירה על הדמעות שחנקו את גרונה. "פתאום ככה סבתא." אביו, כנגדה, הוסיף לשתוק על כיסאו. מישש כל אותה עת את גדם רגלו החסרה, ובידו השנייה הקיש ללא הרף בקב שבידו על הרצפה. רק לבסוף, כשפנתה אמו להרתיח להם מים במטבח, דילג אביו ללא קביים לעברה וחיבק אותה בכוח. "למה לא הבאת אותו אתך?"

גם קודם מותו של אביו לא נעלמו מעיניה היחסים העוינים שבין השניים. בעיקר היה זה המבט שבו בחן אביו את פניה בביקורה הראשון בביתם. שתק כל אותו ערב, ואף עקב בבוז אחר הפעלתנות הדוחה שבה ניסתה אשתו להנעים לה את ביקורה. ועם זאת, בתום הערב, כשנפרדה מהם לשלום ופנתה אל הדלת, היה זה אביו שחסם בשני קביו את דרכה. "אני מקווה שאת לא טועה," לחש בלעג על אוזנה.

כשיצא את בית הוריו עצר לרגע והסתכל בה במבט נוקשה. "מה לחש לך אבא?" שאל. "אני לא בטוחה ששמעתי," התחמקה מלהשיב. "אז מאיפה פתאום הפרצוף הזה?" פלט ושב ללכת. "," היא באה בעקבותיו, "כל הערב הייתה לי תחושה מפחידה שהוא היה יכול להיות גם אבא שלי." "אני לא בטוח," לגלג על דבריה, "את אבא גמרה משאית." "וזה מה שהבהיל אותי בכל הביקור הזה," המשיכה, "שאולי אני הייתי הנהגת של אותה משאית."

ואף שכך, היה זה אביו שהפתיע את שניהם והתעקש לממן מכספו את כל הוצאות החתונה, ואף הוסיף סכום נכבד לרכישת ריהוט חדש. "הוא בטח רוצה להיות בטוח שלא אחזור הביתה," העיר בעלה בעצב. הייתה זו אולי הפעם הראשונה שראתה דמעה יתומה בעיניו.

לאחר נישואיהם מיעט לבקר בבית הוריו, וגם באותן פעמים מעטות לא התעכב מעבר למילות נימוס צוננות ואף מיאן לסעוד עמם. כשניסתה מפעם לפעם להעיר לו על נימוסיו הגסים, שפך כעסו גם עליה.

כשלושה חודשים לאחר שהרתה מת אביו מדום לב. בעלה קיבל את הבשורה באיפוק זהיר. הקפיד באמירת ה"קדיש", התיר לקברנים לכסות על אביו בעפר, ואף לחץ את ידי המלווים בארשת פנים מסורה של הכרת תודה. גם בימי ה"שבעה" הקפיד על משמעת נפשית עצורה, ואף שמע, אם כי בלוויית חיוך חסר פשר, את דברי הרב, שהפתיע את הנוכחים וקונן על אבידה שאין לה תמורה.

עם מותו של אביו נעשה יחסו כלפיה אותם ימים כנוע וצייתני. אמנם ה?רב?ה כמקודם להחריש. להתכנס אל בין צלעותיו. ועם זאת ה?רב?ה לסעוד עמה את ארוחת הערב, ומפעם לפעם אף הפתיע אותה בחיוך תמוה כששאל לשלומה. אלא שכנגד זאת, בלילות, כשנכנע ליצריו ובא אל מיטתה, חשה בצמרמורת הבוגדנית שבה התייסר עם עצמו קודם שנדחק אל בין רגליה. "אתה לא אוהב אותי יותר?" מלמלה פעם למראה החיפזון שבו מיהר לנוס מעליה. אלא שהוא שתק גם הפעם. הפך פניו, תחת זאת, אל עבר ספרי המתים שהמתינו לו על השידה וצלל אל תוך הראשון שבהם.

מותו של עץ החרוב / דן בניה סרי, הוצאת כתר, 302 עמודים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully