תולעת הפארק: הופעות חו"ל בישראל

סאונדגארדן בישראל: מסע נוסטלגי של כל כך הרבה אנשים

סאונדגארדן תמיד היתה הכבדה והמטאליסטית מכולן, ואת הרעש הנהדר הזה, את קירות הסאונד העבים האלה, הביאה הלהקה לתל אביב כשהמעריצים הישראלים יונקים בצמא את זעקותיו של קורנל

  • סאונדגארדן
מני אבירם
לא לדבר עם הקהל זה הלדבר עם הקהל החדש. סאונדגארדן (צילום: נמרוד סונדרס)

בלונדון של תחילת שנות התשעים, סאונדגארדן היתה הלהקה היחידה מהמסדר הקדוש של סיאטל שלא הצלחתי לראות בהופעה בזמן אמת. התפספסנו, למרות שהיא היתה חלק בלתי נפרד מפס הקול של חיי לצד פרל ג'אם, אליס אין צ'יינז ונירוונה. ביליתי לא מעט עם האלבום השני שלה, "Louder than Love", ולא יכולתי להיפרד מ"Badmotorfinger", יצירת המופת שהגיעה אחריו, באוקטובר 1991, אלבום ששמעתי לא מעט לאחרונה ונשמע חדש כמו אז. השורה שהיא לבו של "Outshined" המכונן, אחיו הרוחני של "Smells Like Teen Spirit" - "אני נראה קליפורניה ומרגיש מינסוטה" - תהיה לנצח מקועקעת מטפורית על זרועי, ואולי יום אחד גם לא מטפורית. היא אומרת הכל, והיא תמצית הרוקנרול כמצב צבירה. ב-1994 הגיע "Superunknown", אלבום הפריצה המשמעותי של סאונדגארדן, על 70 דקותיו ו-15 שיריו, וקיבע את מעמדה של הלהקה כאחת הגדולות בתולדות הרוק. הזליגה שלה למיינסטרים (איזה שיר מאוס זה "Black Hole Sun") והפיכתה לכוכבת אם.טי.וי החלו תהליך שבסופו, באפריל 1997, אחרי עוד אלבום, "Down on the Upside" הלא רע כשלעצמו, התפרקה הלהקה. חבריה המשיכו לבד, מי לקריירות מפוארות יותר (כריס קורנל והמתופף מאט קמרון) ומי לפחות (הגיטריסט קים טאהיל והבסיסט מאט שפרד). בתחילת 2010 הגעגועים היו חזקים מדי וקורנל, קמרון, טאהיל ושפרד חזרו לפרק ב'. הוא הוליד את אלבומה השישי והפחות מוצלח של הלהקה, "King Animal", שבגדול די הצדיק את חוסר הציפיות ממנו, כיאה לרובם המכריע של אלבומי קאמבק שמגיעים אחרי עשור פלוס של פרידה. לא משנה מה תעשו, זה לא יהיה כמו פעם.

עוד בוואלה! NEWS

מים, אופניים וריקודים: איך משאירים את המשפחה פעילה בקיץ?

בשיתוף רמי לוי
לכתבה המלאה
על 90 אחוז סוללה. כריס קורנל (צילום: נמרוד סונדרס)

לא חשבתי שאני עוד אתקל בסאונדגארדן, וגם לא כתבתי את שמם ברשימת הלהקות שאני חייב להספיק לראות לפני שאפסיק לשמוע, ובטח לא דמיינתי שבסוף זה יקרה בארץ, ולא סתם בארץ, אלא בבלומפילד, ולא סתם בבלומפילד, אלא מתחת לשער 7, לוקיישן קבוע שלי ברוב השבתות, לרוב שלא בטובתי. אז עשרים וקצת שנים אחרי סגרנו מעגל, ולפחות מבחינתי זו היתה ההצגה הכי טובה שראיתי בבלומפילד השנה. מצד שני, לא ממש היו לה מתחרות על התואר. האצטדיון, שיום לפני זה זכה לארח את הפיקסיז במה שרובם המכריע של הנוכחים כינו "אחת ההופעות הכי טובות שהיו בישראל", היה קצת עייף, ומי ששרד את פרנק בלאק לא ממש הצליח להכיל גם את חבורת הגרזנים האכזרית מסיאטל, אבל עדיין היה שם מספר מספיק גדול (ומפתיע) של מעריצים שינק בצמא כל זעקה של קורנל הנפלא. האיש בן 50 בחודש הבא, והוא על 90 אחוז סוללה. הוא לא שר כמו פעם, אבל ממש לא מאד רחוק משם, והיי, הוא אפילו דיבר עם הקהל וקצת הפעיל אותו, ואמר מלא תודה ושהם יחזרו בקרוב אם נרצה. מסכן, הוא לא ידע שאחרי ההופעה של הפיקסיז לא לדבר עם הקהל זה הלדבר עם הקהל החדש.

סאונדגארדן, הוותיקה שבענקיות סיאטל, זאת שבעצם הניחה את היסודות - גם ברמת חברת התקליטים סאב פופ - לאלו שבאו אחריה, כולל נירוונה (קורט קוביין הושפע לא מעט ממנה), תמיד היתה הכבדה והמטאליסטית מכולן, זאת שבעורקיה זורם דמה של בלאק סאבאת', מעורבב עם אלה של לד זפלין והבאטהול סרפרז. את הרעש הנהדר הזה, את קירות הסאונד העבים האלה, הביאה הלהקה לתל אביב. ולמרות שאת מאט קמרון פספסנו כי הוא חזר לדיי ג'וב שלו בתור המתופף של פרל ג'אם, שהתחילו השבוע עוד סיבוב אירופאי (ובאמת, עם כל הכבוד לסאונדגארדן ולפיקסיז - פרל ג'אם היא להקת ההופעות הכי טובה בעולם כיום, בלי מתחרות. שיעול שיעול שוקי וייס), גם מאט צ'יימברלין יודע להרביץ. 19 שירים על פני שעתיים ניגנו סאונדגארדן, אי אפשר באמת להתלונן על הבחירות שלהם, וחוץ מזה שאני הייתי מוסיף את "Mind Riot", מקומו של אף שיר חשוב לא נפקד. למרות ש"Spoonman", "Outshined" ו"Black Hole Sun" נורו כבר בתחילת ההופעה, ככל שהיא התקדמה הלהקה התחממה והיתה טובה יותר, והגיעה לטעמי לשיאה ב"Burden in my Hand", "Let me Drown", "Beyond the Wheel" ובעיקר ב"Fell on Black Days", שיר שמסכם בצורה מושלמת את הימים הנוכחיים. "איך יכולתי לדעת שזה יהיה הגורל שלי" קורנל שר, וקשה להימנע מההקשר.

בסופו של דבר, הופעות של להקות כמו הפיקסיז וסאונדגארדן (וכמובן הרולינג סטונס, כדוגמא קיצונית יותר לספקטקל היסטורי אך לאס וגאסי משהו), שעתידן עם כל הצער כבר מאחוריהן והאלבומים האחרונים שלהן - אם להיות מנומסים - הם לא בדיוק מרכז הערב, הן בעיקר מסעות נוסטלגיה רגשניים ואפקטיביים בשביל אנשים שהנעורים שלהם לוו במוזיקה הזאת. היא מסמלת כל כך הרבה דברים שהחיים הכריחו אותנו להשאיר מאחור: חופש, תמימות, אומץ לב, אוקיינוסים של אפשרויות, מחר מלא הבטחות. ולערב אחד אנחנו מתחברים שוב לילדים שהיינו ושעדיין חיים ובועטים בתוכנו, ומרשים להם לצאת החוצה מבלי לפחד. זו סביבה מוכרת ובטוחה והכל שוב אפשרי לכמה שעות, וזה לא ממש משנה אם ההופעה מדהימה או רק סתם טובה. אני שמח שיכולתי לסגור את הפינה עם סאונדגארדן. הסתכלתי על כריס קורנל ולא יכולתי שלא לראות אותי שומע את "Outshined" בחדר שלי בלונדון, לפני יותר מעשרים שנה. ולרגע אחד גם נראיתי קליפורניה וגם הרגשתי קליפורניה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully