פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מה זאת אהבה: סיכום העונה הרביעית של "לואי"

      הסדרה שתמיד קראה תיגר על חוקי הטלוויזיה ניפצה עוד כמה כללים, זנחה כמעט כליל את הניסיונות להצחיק ולימדה אותנו שיעורים חשובים על הנושאים הכי חשובים בעולם: תקשורת בינאישית, הורות וחשוב מכל – אהבה. אודי הירש מסכם את העונה הרביעית והסופר-אמיצה של "לואי"

      מה זאת אהבה: סיכום העונה הרביעית של "לואי"

      לא מעט אנשים שאני מכיר הפסיקו באחרונה לצפות ב"לואי". "זה כבר לא מצחיק", הם אומרים, "זה מדכא". צודקים. העונה הרביעית, שהסתיימה השבוע, דילגה בין כל ז'אנר אפשרי: דרמה אנושית שמזכירה סרטים אירופאים וגדושה בהומאז'ים לסרט "זרים" של ג'ים ג'ארמוש (ששת פרקי "המעלית"); סרט התבגרות (שני החלקים של "ביערות"); קומדיה סוריאליסטית (פרקים 1 ו-2, שבהם לואי מחפש ויברטור כדי לפתור את כאבי הגב ומסתבך לאחר שהוא חובט בטעות בצעירה יפהפיה שהזמינה אותו למיטתה); וקומדיה רומנטית כמעט דביקה (שני הפרקים שסגרו את העונה). שלוש העונות הראשונות של לואי היו אולי משונות, אך הרביעית היתה כמעט לא קוהרנטית.

      הסדרה שתמיד קראה תיגר על חוקי הטלוויזיה ניפצה עוד כמה כללים ויוצרה יצא מגדרו כדי לבחון עד כמה צופיו נאמנים לו. הוא זנח למשך מרבית העונה את קטעי הסטנד-אפ שלו, נפרד למשך רוב העונה מהבוטות המאפיינת אותו ואימץ תחתיה חמלה ועדינות. באחד המקרים הוא אף החליף את צבע עורה של גרושתו ושלח את עוקביו לאינטרנט, כדי להבין מה בדיוק קרה שם, משל צפו ב"מלהולנד דרייב" של דייויד לינץ' (שבמקרה או שלא במקרה, הופיע בפרקי הסיום של העונה שעברה). בפרק אחר תוהה דמות אחרת איך יצאו בנות לבנות כל כך לאמא שחורה. פ. מארי אברהם מגלם לפתע את אביו של לואי הצעיר, בעוד באחת העונות הקודמות הופיע בתפקידים שונים לגמרי. נדמה שלואי עושה הכל כדי לבלבל ולתעתע בצופיו. במקום להמשיך עם הנוסחה המוכרת, שהיתה מוזרה ולא קונבנציונלית כשלעצמה, לואי קפץ ראש לבריכה ריקה – ונשאר בחיים.

      באופן טבעי, המהפך באופי הסדרה גרר ביקורת. הכוכב-במאי-מפיק של "לואי", שהתרגל להיות קונצנזוס, עטור תהילה ושבחים, חטף בראש: אמרו עליו שהוא עוסק בעצמו באופן נרקיסיסטי, שהוא צדקן ומתחסד ואפילו האשימו אותו שהוא מעודד אלימות מינית, לאחר סצנה שבה ניסה לכפות עצמו על חברתו לעתיד, פמלה. כל הטענות נכונות, במידה מסוימת, אך הן לא גורעות במאום מההישג של לואי סי קיי.

      לואי (יח"צ)
      ניפץ את כל הכללים (צילום: יח"צ)

      שמן, משעמם, גאון

      בסצינה האחרונה של העונה הוא חושף מה הפחד הגדול שלו. האיש שמנבל את הפה, מדבר על יחסי מין באופן הבוטה ביותר ומרסק כל טאבו, ממות ילדים ועד פדופיליה, מגלה שהוא חושש להיות עירום. מיד לאחר מכן הוא מתפשט. במובן מסוים זו מטאפורה לעונה שלמה שבה לואי התפשט מולנו, חשף את עברו, את פצעיו, את מגבלותיו, את היותו אדם לא מושלם – אך גם עשה זאת בטון מפויס, הרחק מהשנאה העצמית שאיפיינה אותו לאורך הקריירה שלו כסטנדאפיסט ואיש טלוויזיה. במקביל, בניגוד ליוצרים אחרים שחופרים בתוך עצמם בלי טיפת מודעות עצמית, לואי לא מהסס להבהיר שהוא יודע עד כמה חייו חסרי משמעות ומטופשים. דוקטור ביגלו, הרופא התמהוני שמתגורר בבניין של לואי (צ'רלס גרודין מ"מרדף חצות" בהופעה מופתית) אומר לו לאחר ששכנו שופך בפניו את לבו: "אתה יודע, אינני בטוח מה שמך, אבל אתה ככל הנראה האדם המשעמם ביותר שפגשתי בימי חיי". אם להאמין לחלק מהטענות נגד העונה, הוא צודק.

      אחד הקטעים שהפכו את העונה הרביעית של לואי לבלתי קומוניקטיבית היה זה שבו ידידו, הקומיקאי טוד ברי, פוצח במונולוג בן דקות ארוכות שבו הוא מסביר כיצד רווק בלי ילדים כמוהו מעביר את יומו. האינטראקציה האנושית היחידה שאותה ברי מקיים בקטע היא דרישתו מבעל האולם שבו יופיע לאיית כראוי את שמו על דלת חדר ההלבשה – בקשה קטנונית, פאתטית ונטולת כל התחשבות בזולת. חייו של ברי קלים: הוא נראה כאדם שסובל ממיזנתרופיה קשה, ומכיוון שכך נחסכים ממנו כל הלבטים הכרוכים בקשר עם בני אדם אחרים. אותה תקשורת אנושית שנחסכת מברי, בין בני זוג ובין הורים לילדיהם, היא המוטיב העיקרי בעונה הרביעית.

      לואי (יח"צ)
      האדם הכי משעמם. אילוסטרציה (צילום: יח"צ)

      אהבה זה כל הסיפור

      שלא במקרה, בתחילת העונה אומר ברי ללואי: "אני שונא את ילדותיך". לאדם זר אכן יש סיבות לחשוב שהבנות מאוסות. בתו הגדולה נתפסת כשהיא מעשנת סמים, בעוד הקטנה בורחת מהרכבת התחתית ומשפילה מורה בבית הספר. ללואי יש שתי ילדות אינטליגנטיות, ככל הנראה מחוננות, אך גידולן כרוך בסבל ובקשיים אינסופיים. כל הורה יכול להזדהות עם הלחץ של לואי כשהוא מאבד את בתו בסאבוויי, כשהוא תופס את בתו מעשנת וכשהוא חש לעזרת אשתו לשעבר ובנותיו כשהן נלכדות בסופה במנהטן. לואי גם חוזר בעצמו לימי התבגרותו, כשהתמכר למריחואנה, גנב ועשה את המוות לאמו. מצחיק או לא, מובן או לא – עונה זאת סיפקה כנראה את התיאור המהימן ביותר של חוויית ההורות בטלוויזיה או בקולנוע האמריקאית אי פעם. לואי מזכיר שהורות כרוכה בכמויות עצומות של חרדה וכעס, אך מצליח לעשות זאת איכשהו בלי לשכוח את המרכיב החשוב ביותר – אהבה עד אין קץ (משימה שבה כשלה אפילו הגדולה בסדרות, "הסופרנוס", שיוצרה שנא ילדים ומתבגרים כפי שתיעב את כל דמויותיו).

      הנקודה המעניינת ביותר בעונה של "לואי" היתה הבנתו של האיש שמתפרנס ממילים עד כמה הן לא אומרות מאום. במהלך טיפול זוגי עם גרושתו אצל פסיכולוגית מטורללת הוא מדמיין את עצמו קם אל החלון וזועק זעקת אימים שמחרידה את כל ניו יורק. הוא מבלה שישה פרקים ברומן חסר סיכוי עם אשה זרה שלא דוברת את שפתו. הרומן שלו עם פאם הוא דו שיח מתמשך של חירשים, בין אשה עוקצנית שממלאת את תפקיד הגבר לבין קומיקאי רגיש שמאבד את חוש ההומור וממלא את תפקיד האשה. משדרי החדשות בטלוויזיה, שמוצגים באופן נלעג, מדווחים ברקע על סופות מטורפות, על מותם של מיליוני אנשים ושל כוכב הכדורסל לברון ג'יימס, אך עבור לואי ומכריו אלו רק רעשי רקע לתקשורת החשובה באמת, זו שמתקיימת – או לא מתקיימת – ביניהם. מבחינתו, החיים הם אי הבנה מתמשכת. באופן סמלי, אחרי שרבים ממעריציו התקשו להבין אותו העונה ונטשו אותו, יישארו עם לואי רק אוהביו האמיתיים, שיסלחו לו על רגעי השעמום ועל כרסו האימתנית. כך שהאיש הכי ציני בעולם בעצם לימד אותנו בעונה מספר ארבע מה זאת אהבה.