1. הזר. אלבר קאמי. ו-2. ומועדון הסרט הטוב בבית לסין והרצאותיו של דוד גרינברג ז"ל
.
אני כורך שני אירועים אלו לכדי יחידת השפעה אחת וכתחנה תרבותית מורחבת.
הספר המסחרר הזה, הגיע אלי בגיל 15. כתיבה ועמדה אקזיסטנציאליסטית מערבלת חושים בגיל זה. ייצוג הקיום, בספר, בעידן אבסורדי. אחד המשפטים המטלטלים בספר, "היום אמא מתה. או אתמול, אני לא יודע", משפט שכולו אדישות קיומית מעיקה. האופן שבו מרסו, הגיבור המספר, מנסח את העובדה הקשה והנחרצת שאין אתמול ואין מחר אלא ה"עכשיו" כלומר רגע זה בלבד (שהוא כבר העבר בכל מקרה). הפנמתו את ודאות המוות עוררה בוקה ומבולקה במוחו של הקורא הצעיר. לאחר זמן הצטרף המחזה "מחכים לגודו" אחיו הסיאמי של "הזר".
לא יכולתי להישאר שווה נפש לשאלות כה בסיסיות של ספקנות באשר לערכים והנורמות שבתוכן אנו מתנהלים. כמובן שמתבקשת השאלה מה קודם למה: הקיום או משמעות הקיום, וזו שאלה שבקיאים ממני כבר דשו בה רבות.
כנדבך לאמור עד כאן, מועדון הסרט בבית לסין של שנת 67\68 סגר מעגל מרשים של גיבוש פנימי. החשיפה לגודאר, ברגמן, פליני, קוראסאווה ואחרים חשפו, שוב, עולם אפל ולא ברור עד תום. שאלות בלתי פתירות לעת ההיא, שנבטו מאוחר יותר לתובנה המתורגמת אצלי לשני משפטים: האמנות חייבת לשרת את הפסיכולוגיה כפי ששרתה בעבר את הכנסייה ואין זה מתפקידה של האמנות לייצר אושר. והיה ותחושת האושר מתקיימת בעבודה, מה טוב. וההיפך? גם טוב.
3. רפי לביא
רפי לביא שימש כמחנך ומורה שלי לאמנות בתיכון של רמת השרון בשנות ה-60. רפי היה היפוכו של מאיר הר ציון, אותו לוחם אגדי שהערצנו בזמנו על אף העובדה ששרנו בערבי שישי את "אנו נתגבר" של פיט סיגר. סוג של אנומליה ישראלית. רפי, עם ידו הפגומה, הצליח להחדיר בנו את אהבת האמנות. אהבה כפשוטה. יכולתו לתווך אמנות, שלא נתפסה כעיסוק גברי התואם את רוח המיתוס הישראלי, היה מוחלט. במבט לאחור, השפעתו על מערכת שיקוליי באשר לעתיד היה בלתי מבוטל. לאחר שנים, כאשר רפי מרצה בכיר וסוג של גורו ואני מרצה צעיר שזה עתה שב מניו יורק, נוצרו בינינו חילוקי דעות באשר להקשר צילום = אמנות. רפי התאכזב קשות על שבחרתי צילום על פני ציור. המחלוקת נותרה עד ליומו האחרון.
4. ויסלבה שימבורסקה
מה עוד ניתן לומר על האישה הנמוכה\גבוהה הזו? שירתה האנושית, אותה כנראה כתבה בחרדת קודש חילונית, היא שירה אנושית, חומלת, מפענחת ההתנהלות האנושית, האישה המתוסכלת הכותבת ברזון מעורר קנאה. השיר "ורמיר" (שנכתב על ציורו המפורסם "יוצקת החלב") הוא רק ייצוג מזדמן למנעד הרגשי בתוכו היא הפליאה לעשות.
"ורמיר"
כ??ל עו?ד ה?א?ש???ה ה?ז??את מ?ה?ר?י?ק?ס?מו?ז?יאו?ם
מו?ז?ג?ת יו?ם א?ח?ר יו?ם
ח?ל?ב מ?כ??ד ל?ק?ע?ר?ה
ב??ד?מ?מ?ה ו?ב?ר?כ?ו?ז מ?צ?י??ר?ים
ה?עו?ל?ם א?ינו? ר?או?י
ל?ק?ץ ה?עו?ל?ם
אוסיף ואומר: בגלל נשים כויסלבה, אין העולם ראוי לסוף העולם.
5. הצלמת דיאן ארבוז
בתחילת שנות ה-70 נחשפתי לראשונה לעבודתה של ארבוז - צלמת מיוסרת, פרובוקטיבית ומוכשרת. אמנית מנוסחת עד תום. יודעת את שעליה לעשות ועושה זאת בנחרצות ואסרטיביות בלתי רגילים. ארבוז, המשויכת לקבוצת צלמים מצומצמת של סוף שנות ה-60 והלאה, שהוגדרו כ"מתעדים החדשים" (קירבת משפחה לניאו-ז'ורנליזם), פרצה דלת אל עולם דימויים אחר, חדש ואישי ולעולם נוגע ב"אחר" על אפיוניו השונים. עשייתה אובססיבית וללא מורא ומשוא פנים. יכולתה לתקשר עם אותם "אחרים" ולייצגם על כל הצער והכאב והדימוי העצמי שלהם הוא לא פחות ממסעיר. מצולמיה שיקפו, כך נוח לי לתרגם זאת, את סערת הנפש האישית והתמידית שבתוכה התקיימה. העובדה, המצערת, שבחרה להתאבד, לא אמורה להפתיע איש.
6. הירחון מוניטין
מוניטין יצא לאור לקראת סוף שנת 1978. הצטרפתי כצלם וחבר מערכת. לפעול באותה זירה בה פעלו אדם ברוך כעורך, רון מיברג, רינו צרור, מאיר אגסי ועוד, היה אחד המהלכים היותר מאתגרים בהם פעלתי בשנותי כצלם. התאגדות חד פעמית, לדעתי הבלתי משוחדת, של שעטנז מרגש של כישרונות חריגים, איש בדרכו הייחודית. החופש הכמעט מוחלט, אותו קיבלתי, להתפרע עד לגבול האחרון. הרישיון לנקוט עמדה כאשר המצלמה היא המרכבה עליה אני מנסה להסיע את אותה עמדה, היה משכר ואפשר את בדיקת מוטת הכנפיים של צילום ביקורתי אישי. מוניטין, בעת ההיא, הכתיב התנהלות עיתונאית אחרת. חלק מהציבור העביר ביקורת וחלק אחר חיבק בחום. לימים, רוב כותבי ועורכי הירחון הקימו את "חדשות" המיתולוגי. רוצה לומר: מוניטין היה בהחלט פורץ דרך.
תערוכת הצילום של מיכה קירשנר - Stigmata.com,
מציגה בגלריה ע"ש ריקליס, תל אביב, מוזיאון פרטי פרסלר. נעילה - 12.8.14