"אלופי התמימות": ספר שרוצה שתתפעלו ממנו, ועושה יותר מדי לשם כך

"אלופי התמימות" הוא ספר לא סטנדרטי שרוצה להזדחל אל מתחת לעורו של הקורא ולשנות אותו. הבעיה היא שלצורך כך הוא מעמיס ומסתבך ומתפזר ובעיקר מחמיץ את עצמו ואת הקהל שלו

יואב שי
ארי ליברמן (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

גיבור הספר "אלופי התמימות", ספרו החדש של ארי ליברמן, הוא שמוניק, צייר מוכשר שזנח את אמנותו וכיום הוא עובד כמאבטח בקניון באשקלון. שמוניק מאוהב באורטל שמסתירה סוד או שניים ובכלל גרה בניו יורק, והוא לא מבין אף מילה באנגלית אז כנראה שהוא יתגעגע אליה לעד. עד כאן הסיפור נשמע מוכר. עוד סיפור על אהבה לא ממומשת, גיבור לא יוצלח שיוצא להשיג את האהבה שלו בניגוד לכל הסיכויים, ועוד קלישאה או שתיים. אבל אז מגיע אלוף צבאי שעונה לשם תום, ומשנה את מהלך הסיפור על פיו, והופך אותו למשהו הרבה יותר מעניין והרבה פחות סטנדרטי.

ובאמת, לא סטנדרטי הוא תיאור קולע לספר הזה, שמנסה כמעט בכוח לעשות הכל כדי לא ליפול למלכודות שניצבות להן בדרכו ומאיימות להפוך אותו לסתם עוד ספר על המדף. "אלופי התמימות" מכוון גבוה יותר. הוא רוצה שהקורא יזכור אותו, יפנים אותו, יעכל אותו ואם אפשר, יחשוב עליו רגע או שניים לפני שהוא מניח אותו על השולחן ואומר לעצמו "וואלה", עם איזה נשיפת הערכה שבאה להמחיש עד כמה הספר נגע בו והצליח להזיז איזה נים או שניים, לעקצץ לו מתחת לעצמות ולשנות את נקודת המבט שלו על העולם.

כדי לעשות את זה, ארי ליברמן (ישראלי לשעבר החי בארה"ב, שזהו ספרו הראשון בעברית) לא בוחל באמצעים. הוא משנה את סגנון הכתיבה שלו בהתאם לדמויות, בונה דמויות קיצוניות ומשקיע את כל מאודו בבניית המסגרת שלהן, שולח את הגיבורים שלו לסיטואציות קשות להתמודדות וכמובן, איך אפשר בלי, נוגע בהווי המלחמתי הישראלי מבעד לעיניים מפוכחות. את כל התערובת הזו הוא יוצק לתוך סיפור מסגרת שנע על גבולות המדע הבדיוני וההזיה, ואין לו שום רתיעה מפארסה טובה כשהוא רואה לנכון להכניס גם הומור למשוואה.

ובאמת, "אלופי התמימות" כתוב טוב מאוד. ליברמן מכיר את השפה העברית ויודע כיצד להתל בה כשהוא מעוניין בכך, הבעיה היא שחוסר היציבות המלווה את הספר מתחילתו עד סופו מורגש היטב גם ברמה הסגנונית וגם ברמה התוכנית של הספר. אולי בגלל שניסה לדחוס יותר מדי לתוך כמות מצומצמת יחסית של עמודים, יש לעתים תחושה של פיזור, של חוסר מיקוד המתבטא בכל המישורים, ובשל כך הוא מאכזב ומותיר את הקורא עם טעם מר של החמצה, של הבטחה שלא מומשה, או שמומשה רק עד אמצעה.

עוד בוואלה!

תקיפו את עצמכם: מה זה ביטוח מקיף ומתי הוא מתגלה כקריטי?

לכתבה המלאה
כריכת הספר (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

הספר מכיל כמה רעיונות שהיו יכולים להתפתח בזכות עצמם לעולם ומלואו, אך ליברמן בוחר להשאיר אותן ברקע ולגעת בהן ברפרוף, כשלעתים לא ברור מדוע פיתח אותם מלכתחילה, או איך בדיוק הם מתקשרים לסיפור המרכזי. נראה כאילו קשה היה לו לוותר על הרעיונות (המסקרנים, יש לומר) ולהיצמד לקו עלילה אחד, אבל היחס האגבי שהוא נותן להם לא מאפשר להם להתפתח והם הולכים לאיבוד לחלוטין, בלי שום תירוץ לקיומם חוץ מגחמותיו של הסופר. כך גם לגבי קווי עלילה משמעותיים ומרכזיים בסיפור שמתמוססים להם ברגע שמגיע הזמן לתת הסברים, או לפחות רמזים למה שעבר בראשו כשהחליט להביא אותם לידי ביטוי בספר שלו.

הדבר שמפריע יותר מכל בספר הזה, הוא שניכר בו כאילו הוא מנסה יותר מדי. אולי אם היה מוותר על כמה מהטריקים והשטיקים והגימיקים היה מצליח ליצור ספר מלא יותר ומספק יותר, אך נראה כאילו במהלך המאבק שלו ב"רגיל" וב"סטנדרטי" ארי ליברמן משתמש בכל התותחים הכבדים ויורה לכל הכיוונים, גם במקומות בהם היה יכול להסתפק בשחרור איטי של חץ בודד שיפגע במטרה ויביא לתוצאות הרבה יותר משמעותיות.

אלופי התמימות / ארי ליברמן, הוצאת ידיעות אחרונות, 293 עמודים

ומה אתם חשבתם על "אלופי התמימות"? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully