מה בדיוק ג. יפית תמכור בחנויות סטימצקי עם קריסת שוק הספרים? טור אורח

מרב אריה ממתינה כבר שלוש שנים לצאת ספרה הראשון, אחרי שההתרגשות הפכה לאופטימיות זהירה, וזו התחלפה בדכדוך, היא מציעה למי שיש לו מה לספר לפתוח בלוג במקום לכתוב ספר

  • סטימצקי
  • ג. יפית
מרב אריה
אולי תשקלי למכור מכשירי כתיבה? ג. יפית (צילום: אביב חופי)

שאלת השעה היא מה תמכור ג.יפית בסטימצקי?

היא אשת עסקים ממולחת כך אומרים, אז למה לה למכור ספרים אם היא רוצה להרוויח? ולראיה, מחקר עדכני קובע שילדים אמריקניים קוראים 9 דקות בממוצע ביום, במסך הטלפון.

בקיצור ג., לא שווה לך למכור ספרים.

אולי תשקלי להקצות כמה מדפים לספרים של ההוצאה בה את חפצה ביקרה, שלושה ארבעה, לא יותר. אם תמכרי מכשירי כתיבה נניח בטוח תרוויחי יותר, מה עם חנויות של הכל ב-10 ש"ח? הבנתי שזה מאד משתלם.

לפני זמן רב, גם אני עבדתי בסטימצקי. רוב המכורים למילה הכתובה מוצאים את עצמם משרתים בחנות ספרים בשלב כזה או אחר ובזמן שירותי היתה רק סטימצקי. הצבע הירוק שלט ברמה, חנויות היו פזורות בכל רחוב ועיר: רק בדיזנגוף היו שתי חנויות ענקיות, אחת מהן היא חנות לממכר מזון אורגני היום. גם אז היו תלונות, סטימצקי הייתה מונופול וככזה היא הכתיבה תנאים לשוק כולו, ולגבי היחס לעובדים, בואו נאמר שאיריס בראל עבדה שם כבר אז. רבים מן העובדים, ואני ביניהם, ייחלו ליום שבו תקום לסטימצקי מתחרה הולמת שתכריח אותה להתנהג קצת יותר יפה לקונים ועובדים ולסופרים.

כך שכשצומת ספרים פתחו, (אני עזבתי את תחום ממכר הספרים כבר) שמחו כל אוהבי הספר: הקץ לעריצות, ברוכים הבאים ספרים במחירים שפויים, הצהוב החליף את הירוק ובא לציון גואל.

זהו שלא.

הארבע במאה הגיעו ואנשים קנו וקנו מה שבמבצע אבל לא בהכרח קראו את מה שקנו. כפי שאמרה לי מישהי "יש לי המון ספרים שקניתי בארבע במאה ולא הספקתי לקרוא. למה שאני אקנה ספר חדש?" וכמו שבימי סטימצקי העליזים הודרכנו למכור את ספריהם של בעלי בריתו של מר סטימצקי על חשבון כותרים אחרים, הרי שבעידן החדש מי שלא נכנס למבצע, לא קיים.

פיתוח ישראלי

הדגמה חינם: הפלטפוס מתיישר כבר מהצעד הראשון

לכתבה המלאה
כריכה "בחברת נערות" מאת מרב אריה (צילום: מערכת וואלה! NEWS, דיפולט)

את כל הקשקוש הכלכלי אנחנו מכירים: מתח רווחים נמוך, תחרות גוברת, מינימום תמלוגים, וכהנה תענוגות והנה, כדי להוסיף אושר לשמחה, בא חוק הסופרים. קטונתי מלומר אם החוק מועיל או מזיק, יעבוד בטווח הקצר או הארוך מה שאני יודעת בוודאות הוא שצריך להיות בעל מזל רע במיוחד או מטומטם במיוחד (עוד לא החלטתי איזה מן השניים אני) בשביל לנסות להוציא לאור ספר ראשון בימים אלה (אני מסרבת להשתמש במונח "ספר ביכורים", היות ועברתי את גיל הביכורים מכל סוג כבר מזמן) ולא סתם ספר, ספר ארוך, ולא סתם ספר ארוך, ספר ארוך שנפתח בסצנת אוננות של נערה.

בטרם קריסתה הסופית של סטימצקי עוד היה שביב תקווה למרות שתאריך ההוצאה לאור נדחה ונדחה. היום כבר לא מדברים על תאריכים. כפי שנאמר לי ובצדק, אם את עירית לינור דוחים אז מי את שתתלונני? ובינתיים 2013 הפכה ל-2014 ו-2014 הפכה ל-2015 .

את ההתרגשות דיכאתי כבר מזמן, עכשיו עובדת על דיכוי הציפייה כי אני יודעת שמצב השוק הוא בעצם ערימה של כתבי יד עצובים שצוברים אבק בהמתנה ואף אחד גם לא יודע להגיד מתי. ואני מודה שזה קצת פתטי להתעסק בספר הקטן (טוב נו, לא באמת קטן) שלי בזמן שתעשייה שלמה עומדת על כרעי תרנגולת, ונכון שכניסה אובססיבית לכל מדורי הכלכלה פעמיים ביום היא לא ממש פרודוקטיבית, ונכון שבתוך כל הסיפור העצוב הזה הספר שלי ואני שווים לא יותר מפסיק ולמרבה הצער, לא כולן יכולות להיות מלכת היופי הבאה של ירושלים כך שסיבה לאופטימיות, אפילו מיניאטורית, אין.

במאבקים בין הוצאות לחנויות לבונוסים לתספורות אני שייכת לקבוצה אנונימית של כותבים שאין להם תהודה. אתה לא יכול להיות סופר אם לא פרסמו אותך נכון? אז אנחנו נשארים דמומים, חרדים, מתהפכים על משכבינו בשלאף-שטונדה, מנסים להתקדם עם חיינו בזמן שמשאלת ליבנו נסחפת מאתנו והלאה בזרם עכור, לא יודעים למה לחכות, אם בכלל.

אז אם אתם חושבים שיש לכם משהו להגיד לעולם?, שיש לכם סיפור לספר שאנשים ירצו לקרוא, תעשו לעצמכם טובה ותפתחו בלוג, תכתבו בפייסבוק, מה שזה לא יהיה, רק אל תכתבו ספר. ואם כבר כתבת ... ליבי ליבי לכם, זה לא מועדון שאתם רוצים להצטרף אליו.

ספרה של מרב אריה "בחברת נערות" ייצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully