פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ירושלים שלה

      אבנר הופשטיין, העיתונאי שאחראי לחשיפת הדמיון בין "ירושלים של זהב" של נעמי שמר לשיר באסקי, חוזר לפרשה עשור לאחר מותה של שמר. "לו ניתנה לי ההזדמנות לשוחח עם שמר, הייתי אומר לה שמותר גם לאמנית ענקית כמוה לשגות"

      נעמי שמר (אסור להשתמש , צילום : יעל רוזן)
      (צילום: יעל רוזן)

      לפני 14 שנה הרמתי טלפון לנעמי שמר. "יש לי משהו קצת לא נעים לשאול אותך", אמרתי. סיפרתי לה שיש בידי קלטת של שיר עם באסקי שלחנו דומה באופן מדהים ל"ירושלים של זהב" שלה. שמר, כהרגלה, ענתה בקול בטוח אפילו מעט מתרונן: "לא שמעתי מעולם את השיר הבאסקי הזה", אמרה, "אבל שמעתי שמועות אודותיו. אולי תשים לי קלטת בתיבת הדואר כדי שאוכל להתרשם?"

      שמתי פעמיי לבנין מגוריה בנווה אביבים, לפחות ארבע פעמים התבלבלתי בתיבה (נדמה לי שבאחת הפעמים הקלטת נחתה בתוך תא הדואר של סוניה פרס), אבל בסוף עמדתי במשימה. שמר לא שברה פאסון: חמש דקות לאחר מכן היא כבר היתה על הקו. "אבנרררר!", התנגן קולה. הפג'ו 205 שלי כמעט התנגשה במכונית שלפניה כשניסיתי להצמיד לטלפון מכשיר הקלטה ביד אחת, ולהסית את האוטו במרפק של היד השניה אל שולי הכביש. "השיר הבאסקי שלך אפילו לא דומה לירושלים של זהב! אפילו לא דומה! ממש מצטערת להרוס לך את הכתבה", אמרה ונפרדה בלבביות.

      הכתבה דווקא לא נהרסה. מומחים למוזיקה ששאלתי אישרו וניתחו שחציו הראשון (עד הפזמון) של השיר הבאסקי "pello josepe" (השערות של יוסף) ששר פאקו איבנז ללחן עממי, זהה כמעט לחלוטין לשירה המיתולוגי של שמר שהיה קרוב להפוך להמנון מדינת ישראל. רק שבירה יפהפיה, שמרית טיפוסית, ממינור למאז'ור בתום הפראזה הראשונה, קוטעת את הרצף המחולי של שירו של איבנז. השאר – השראה כמעט מושלמת.

      הכתבה ההיא ("ירושלים של מי?") שהתפרסמה במוסף "שבעה ימים" באפריל 2000, לא זכתה לפולו-אפים – לא ברדיו, גם לא בטלוויזיה (אינטרנט עוד לא היתה בתמונה). אמא שלי נזפה בי ש"בשמר לא נוגעים", וחברה הטוב של שמר, דודו אלהרר, שפגש בי ברחוב המליץ לי בחום "להתקשר ולהתנצל בפניה". שמר עצמה נשאלה באחת מתוכניות האירוח על הפרשה וענתה בהומור טיפוסי: "אם הכתב היה באמת מדבר איתי – הייתי מספרת לו גם על הברזים שגנבתי מהמלון בטורקיה". תשואות בקהל.

      חמש שנים לאחר מכן צילצל הטלפון הנייד שלי בבקתה קטנה בטנסי, ארה"ב. השעה היתה אחת בלילה, ואנחנו היינו בנופש. על הקו מזכירת המערכת של שבעה ימים. מלמלתי מתוך שינה את המשפט הקבוע על "יש הבדלי שעות בין ישראל לאמריקה", והיא התנצלה עמוקות: "שמע, אני יודעת שלילה אצלכם, אבל גיל אלדמע פירסם מכתב שנעמי שמר השאירה לו אחרי מותה. במכתב היא מודה שהכירה את השיר הבאסקי והושפעה ממנו. היא מזכירה אותך בתור מי שהביא לה את הקלטת".

      צמרמורת קלה חלפה בגוי. נעמי שמר ז"ל מזכירה אותי? בשמי? אחרי מותה? קראתי את המכתב שנשלח לי מיד במייל. תוכנו העיד כי נכתב מתוך סערת רגשות. שמר מספרת שהמוזיקאית נחמה הנדל השמיעה לה את השיר הבאסקי אי שם בשנות השישים, ומודה כי מנגינתו חדרה כנראה לראשה, וממנו אל הלחן של ירושלים של זהב. הגילוי הזה נטמן בקירבה, עד שהבאתי לה את הקלטת, ואכל אותה מבפנים.

      תמיד חשבתי שדינה של אמת גדולה (וסודית) לצאת לאור באיחור ובדיעבד. אנשים כמעט אף פעם לא מספרים את כל האמת בזמן אמת. לפעמים האמת צריכה תקופת דגירה, לפעמים מישהו צריך לדחוף אותה החוצה. לפעמים אדם אינו יכול להיות עימנו עוד כדי לחלוק את סודותיו. בשביל זה יש יומני זכרונות וראיונות סיום תפקיד וסרטים היסטוריים - בשביל חוכמת הבדיעבד. כדי להוציא מאנשים את האמת שנאלצו פעם להסתיר.

      באותם ימים, בבקתה בטנסי, כעסתי על שמר. מדוע לעגה לי? מדוע לא אמרה אמת? הטלפונים המצחיקים שקיבלתי במשך ימים אחר כך (אחד הקונסולים של ישראל בניכר התקשר והתחיל לזמר את השיר בקולי קולות למזכירה הקולית) טישטשו את העלבון כמו גם ההכרה-בדיעבד שלא סתם ניג'סתי למשוררת ברמתה על זוטות. כן, עיתונאים אוהבים להיות צודקים, אם עדיין לא שמתם לב.

      שנים אחר כך העלבון התחלף בתחושת החמצה. לו ניתנה לי ההזדמנות לשוחח על הפרשה עם שמר, הייתי אומר לה שמותר גם לאמנית ענקית כמוה לשגות. שזה אנושי לפחד מתגובת הקהל. שזה מתקבל על הדעת לגונן על סוד כזה ולשחרר אותו רק על ערש דווי.

      עשור אחרי מותה הייתי מספר לה שבכל פעם שאני משמיע לנעה שלנו בימי הולדת את "כן או לא" ("אלף שירים ושיר נעה") עולות דמעות בעיניי. ש"ירושלים" שלה טוב מכל זמריר באסקי, ושלהשוות בין יצירת המופת בביצוע שולי נתן לבין הריקוד החינני בליווי גיטרה של פאקו – זה כמו להשוות בין "wild is the wind" של ג'וני מאתיס לאותו השיר בביצוע דיוויד בואי. הייתי מפציר בה להתייצב בפני האלוהים עם שתי גומות של חן ושישה מיתרים קרועים – ולא לפחד משום דבר ומאף אחד.