בסרט היפה והנוגע ללב "להציל את מיסטר בנקס", פ. ל. טראברס, היוצרת קשת העורף של "מרי פופינס", נכנסת לחדר המלון שהוזמן עבורה על ידי וולט דיסני; היא מתבוננת בתמיהה ובוז על שפע הבובות בדמויות דיסני שפוזרו עבורה במחווה חונקת של חיבה, ומפטירה "א. א. מילן המסכן". א. א. מילן, הסופר המפורסם שהגה את סדרת ספרי פו הדב, מכר את הזכויות על סיפוריו ודמויותיו לתעשיית האנימציה והמרצ'נדייז הנמרצת של דיסני. בכך גזר על עצמו שייזכר בעיקר דרך הדימויים המסוימים שמאיירי האולפנים כלאו בהם את מי שהיו אם להאמין לטענות משפחתו - היצורים הקרובים אליו ביותר.
זו היתה גם הדילמה המייסרת בה מצאה עצמה פ.ל. טראברס האם להפקיר את מרי, ברט, מיסטר בנקס ושאר הדמויות האהובות שלה לידי זרים שיפיחו בהם את החיים מהסוג שהם רוצים, יתנו להם צורה וקול, וחלילה יכריחו אותם לשיר ולרקוד. ותמורת מה בעצם? עוד קהל? חיי נצח? כסף, והרבה ממנו? בסופו של דבר, לאחר תהליך לא פשוט של משא ומתן שארך 20 שנים תמימות, התרצתה טראברס, ואנחנו קיבלנו עיבוד יפהפה שהפך לקלאסיקה בעצמו.
קשה לדמיין שזו דילמה מהסוג בו מצאו עצמם למשל סטפני מאייר (יוצרת סדרת "דמדומים"), ג'ו דנתורן ("צוללת"), סוזן קולינס (יוצרת טרילוגיית "משחקי הרעב"), או ג'ון גרין שספרו "אשמת הכוכבים" שהיה לרב מכר עולמי ונרכש לעיבוד קולנועי שמציג בימים אלו ממש. מאותו מוח קולקטיבי שהנפיץ אליכם את מושג הטאלנט שזה "אדם-נאה-שאנחנו-לא-בטוחים-על-מה-אנחנו-משלמים-לו", נבטו מושגים רקובים מקפיטליזם שחלחלו את דרכם הפרגמטית אל קאסטות האמנים הנמוכות. כל סיפור החדר הלא מוסק, בעליית גג פריזאית מדיפת ריח נייר חומצי ודיו זול, אפופת עשן גולואז והבל פה מורעב זה נחמד מאוד כשאתה פול אוסטר בגיל 19, ופחות מזה אחרי כן. היום סופרים (חלקם, חלקם), מכוונים אל החבילה השלמה ספר -> כתבת אמצע -> עיבוד לסרט -> כתבת שער.
בשביל החבילה השלמה צריך הסופר לעמוד בכמה כללים שיהפכו את כל העסק לאפשרי מדובר ברומן- סיפורים קצרים זה טוב לסופרי ביכורים, נובלות זה טוב לקורסים אוניברסיטאים; בעל גיבור או גיבורה (לטאץ' פמיניסטי), מובחנים ומתבלטים. מיותר לציין שגיבורי החבילה השלמה צריכים להיות צעירים, עדיף על קו התפר שבין נערו?ת לבחרו?ת. צעירים לא קוראים ספרות; רגע, תיקון צעירים מקובלים ובעלי חיי חברה וספורט סוערים לא קוראים ספרות; לכן המכוונים ל"חבילה" צריכים לדאוג שהגיבורים שלהם יהיו אטרקטיביים אבל במידה, כמו אלו שקהל היעד הקורא מקווה להיות. ורצוי שיסבלו מנכות חברתית מסויימת. ואם לא מנכות חברתית, אז שיהיה שם פגם משמעותי אחר, אבל לא דוחה.
מוכרחים להודות שיש איזו מגמה ספרותית שנוטה כאילו מבלי שנשים לב, להיות התחנה הראשונה והמודפסת של מסלול הצלחה שנוסק מעלה דרך האמנות השביעית. אולי מוגזם להאשים את הסופרים בניסיון להיכנס בדלת המסתובבת של מאות אלפי התסריטים הלא-נקראים שנערמים כאילו היו שלכת של תקוות על השולחן של (בעצם המזכירות המשועממות שלא משלמים להן מספיק כדי שיהיה להן אכפת), מפיקים. אבל אין מה להיות נאיביים באשר למערך השיקולים של סופרים נמאס להם שכל מיני זוכי ריאליטי שלא יודעים להלחים שלוש מילים לכדי משמעות קוהרנטית זוכים לתוכניות בוקר, בזמן שהם נמקים ממחסור בויטמין D בארכיוני ספריות עירוניות. אם נמאס לנו, אז למה שלהם לא.
מקרה המבחן הוא "אשמת הכוכבים", רומן נעורים שפונה לפלח האינטליגנטי של הנערות שעיקמו את האף מול "דמדומים". "אשמת הכוכבים" הפך לרב מכר מהר יותר משיכולת לומר 'ביופסיה', והוא הכיל כל מה ששנות האלפיים צריכות גיבורים שנונים ואינטליגנטים, מידה של ציניות, ריאליה קודרת, ואהבה מהסוג שלעולם לא תיגמר פשוט כי הגורל הקפיא אותה בזמן ולא העמיד אותה במבחן היומיומי. וכן, הוא עדיין סיפור אהבה טוב יותר מ"דמדומים".
לגופו של מקרה המבחן שלנו, העיבוד לקולנוע של "אשמת הכוכבים" הוא עיבוד מוצלח ורגיש, אפילו פ. ל. טראברס הקשוחה לא היתה מצטמררת ממנו. הוא לוקח כנתון את העובדה שלספר יש קהל מעריצים (ובעיקר מעריצות, שהגיעו כדי לבכות את כל מרורי גיל הטיפשעשרה אל ריפוד כסאות קולנוע רב חן) ולא משחק לו בלב יותר מדי. הגיבורים שלוהקו לגלם את הייזל ואוגאסטוס האוהבים החולים, נאים אבל לא מסנוורים. ובעיקר נראים אינטליגנטיים מספיק כדי לחשוב בעצמם (נו, בערך) על הטקסטים המחוכמים שג'ון גרין מניח בפיהם. אם כבר ספרים שנולדו לקולנוע שיהיו אלו כמו "אשמת הכוכבים" וכמו העיבוד שזכה לו.
לא היה מי שלא סיים לקרוא את "אשמת הכוכבים", ניגב את הדמעות, ושאל בקול מנוזל אז מתי הסרט יוצא? כי ברור היה שהסרט יוצא. כלומר, לא היה ספק בזה ש"אשמת הכוכבים" לא סתם 'משאיל עצמו' בנדיבות למסך הכסף אלא נועד עבורו, אולי אפילו הונדס עבורו. אין בזה שום רע ברמה המוסרית, או העקרונית. אין שום דבר רע או מלוכלך בכסף, או ברצון אליו ולא כל מהלך ששם תג מחיר על אמנות הוא "למכור את עצמך". ועדיין, "קריא" הוא לא שם התואר היחידי או החשוב מכולם לספר. ויש ערך לספרים נפתוליים, מרוסקי פרוזה, שלא מתאחדים לסיפור נקי אחד עם קול דובר אחד. יש ערך לספרים קטנים, על אנשים קטנים וסיטואציות קטנות. הספרות היא זו שמכילה בתוכה את העמימויות, את יצירי הכלאיים, את כל הילדים החורגים והלא פוטוגניים. גם בזה יש כוח, ויופי. אולי לא כסף. אבל את כל השאר.