"אלוהים נמצא בפרטים הקטנים", אומר פתגם ידוע, אבל אל תהיו כל כך בטוחים שזה נכון. אלוהים הוא בכלל מנהל קונצרן ענק זחוח ושבע; חובב מושבע של להקת הרוק לינרד סקינרד; אוהד מתוסכל של קבוצת הבייסבול ניו יורק יאנקיז ונהנתן שמאס בהתעסקות עם בני אנוש וחולם על התחנה הבאה שלו: מסעדת פיוז'ן אסייתית-אמריקאית. נביא הזעם היחיד שלו על כדור הארץ הוא הומלס תמהוני והפרטים הקטנים הם הדבר האחרון שמעניין אותו. גם בני האדם ותפילותיהם, אגב.
זו, לפחות, התמונה המשעשעת/מטרידה שמצייר ההומוריסטיקן היהודי-אמריקאי סיימון ריץ', שב"אלוהים, מה זה צריך להביע!" מציג זווית שלא הכרנו על הבוס הגדול ומפעל חייו הנצחי. השמיים הם כלל לא מקום נקי וזך, אלא תאגיד עצום, "גנעדן בע"מ", שאינו שונה ממפלצות ההייטק המובילות של אמריקה. אלוהים עומד בראש הארגון, שכולל מדורים כמו מחלקת תפילות, מחלקת נסים, הרבה מלחכי פנכה ושני מלאכים, קרייג ואלייזה, שמחליטים להיאבק כמעט לבדם בהחלטה שתשים קץ לכדור הארץ: סגירת המפעל ופתיחת המסעדה על חשבונה של האנושות. למרות המכשולים ההיררכיים שעומדים בדרכו, קרייג מצליח לדבר עם אלוהים ומגיע עמו לסיכום: לגרום לאחת מרבבות התפילות שזרוקות במשרדו להתגשם בתוך 30 יום. אם יעמדו אלייזה והוא במשימה, העולם יינצל. אלא שתנאי הפתיחה כלל לא נוטים לטובתם.
הקונוטציה הראשונית שעולה משם הספר ותוכנו היא של מניפסט אנטי-דתי, אולם ההיפך הוא הנכון. ריץ' מודה שכל ניסיון להפוך אותו בנערותו ליהודי שומר מצוות כשל, אך חיציו אינם נשלחים לכיוון המאמינים האדוקים, אלא דווקא אל הסלקטיביים - אלה שמשתמשים באלוהים לצרכיהם ורואים בכל אירוע גדול נס, אך מתעלמים מאירועים קטנים משמעותיים יותר לחייהם. אדם יתייחס למשחק שבו קולע כדורסלן 100 נקודות במשחק אחד כאל תופעה חריגה ושמימית, אבל מרצה שעומד להסתבך בהערה גזענית כלפי אחד מתלמידיו וניצל על ידי גלאי עשן שהופעל בטעות, לא יראה בכך אפילו צירוף מקרים, בוודאי שלא יישא מבטו מעלה ויגיד תודה. בעיני בני האנוש, אין טעם להסביר אירוע שלא קרה.
גם ברומנטיקה קורים נסים, אולם אותם בכלל קשה ליישם. "נסי אהבה הם בלתי אפשריים", אומר קרייג לאלייזה, "ניסיתי זה אף פעם לא הולך". עם זאת, נס אינו חייב להיות דבר גדול. למעשה, על פי חוקי "גנעדן בע"מ" אסור שיהיה דבר גדול, אחרת יפחית מערכו. קרייג היה מעדיף לתרגל נסי אהבה קטנים וחסרי סיכוי מאשר להיכנס לפעולות וירטואוזיות נטולות היגיון אנושי. לא בכדי הדמות שממנה הוא סולד יותר מכל היא זו של וינס, בעבר עובד במחלקת הנסים והיום המלאך הראשי, יד ימינו ועושה דברו של אלוהים.
בתפקידו הקודם וינס היה עושה נסים בוטים ומתוקשרים מדי, כאלה שחורגים מהכללים והכללים הם לגרום לאירוע להיראות כמשהו שגרתי ולא משולל כל היגיון. "נס הכדורסל של וינס היה בן חמש שנים כמעט, אבל כמה מלאכים עדיין כעסו בגללו. זה היה אחד הנסים הרשלניים ביותר בתולדות החברה". ה"נס" המדובר נשען על סיפורו של הנער האוטיסט ג'ייסון מקאלווין, שב-2006 קיבל הזדמנות ממאמן כדורסל להיכנס למשחק תיכונים וצלף שש זריקות לשלוש נקודות, אפיזודה שהיתה נשמעת מופרכת לחלוטין אלמלא קרתה באמת. וינס הוא גם המלאך שהנחית את טיסת US איירווייס על ההדסון ב-2009, מהלך שקידם אותו בדרגה והפך אותו למספר 2 בחברה מכיוון שהיה "הפרסום הטוב ביותר שאלוהים זכה לו זה שנים".
ריץ', כאמור, אינו כותב ממקום אתאיסטי. עיקר הביקורת שלו מופנה אל האמריקאי הממוצע, שמתפלל לכך שזריקה מכרעת של קבוצת הכדורסל האהובה עליו תצלול לסל, שהבוס השנוא שלו יקבל התקף לב או שיזכה ב-70 מיליון דולר בלוטו. הוא מגחיך את אמריקה התאגידית על כל רבדיה ומאפייניה ("החברה היחידה על פני כדור הארץ שאיכשהו מתקרבת לסטנדרטים שלנו היא גוגל. ולדעתי, אנחנו שמים אותם בכיס הקטן"), ובמיוחד מאפשר לנו ליהנות יותר מהפרטים הקטנים של החיים, אלה שאלוהים בדרך כלל לא נכנס אליהם.
"אלוהים, מה זה צריך להביע!", הוא ספר קיץ חמוד, משעשע ונוקב, שגם סופו הצפוי "מוכתם" באמירה אנטי-קיטשית. בהתחשב ברומנים סאטיריים רבים אחרים שיצאו בשנים האחרונות ולא הצטיינו במיוחד בהעברת המסר, את היצירה הזו של ריץ' אפשר להגדיר כנס קטן.
אלוהים , מה זה צריך להביע? / סיימון ריץ', תרגום: טל ארצי, הוצאת מטר, 208 עמודים