פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ערוץ 24 גוסס? לפחות בזה אי אפשר להאשים את אייל גולן

      לערוץ 24 היה את הפוטנציאל להיות בית יציב ותפקודי לתעשיית המוזיקה הישראלית. במקום זה הבייבי של קוטנר נדחק לפינה והפך אכסניה לתכניות קשקשת - תיקנתם מה שלא היה מקולקל

      ערוץ 24 גוסס? לפחות בזה אי אפשר להאשים את אייל גולן

      לאחר שנורם לארסן הצליח בשנות ה-50 לייצר בניסיון ה-40 במספר את תרסיס הפלא 40-WD, הוא הבין שסוד כוחה של ההמצאה טמון בנוסחה שלה, לכאורה פשוטה אבל בלתי ניתנת לפענוח. החברה העדיפה שלא לרשום את המוצר כפטנט, ובלבד שלא תיאלץ לחשוף את הפורמולה הסודית. על בסיס התפישה הזו יישמו ראשיה את הפתגם הידוע "אל תתקן מה שאינו שבור" וביססו את כל התכנית העסקית שלהם על אותו מוצר. בהייטק זה אולי לא עובד (ראו קריסת פולרואיד, שלא קראה את שוק הדיגיטל היטב), אבל בכל הקשור לקורוזיות והסרת שומנים לא היו ועדיין אין ל-40-WD מתחרים. 40-WD לא ניסתה לגדול או להתפשט למחוזות לא לה, אלא המשיכה להתבסס על אותו מוצר מנצח ומעוצב בפשטות של פיפטיז שמפרנס אותה עד ימינו.

      במונחים של בידור, מוזיקה טלוויזיונית אינה אמצעי משוכלל מדי. היא אולי משנה סגנונות וקצב, אבל המהות שלה היא אותה מהות: להתנגן ברקע, להעביר את הזמן, להיות תמיד נוכחת בזווית העין. לערוץ 24 היתה הזדמנות להיות 40-WD של הטלוויזיה הישראלית. הוא הצליח לפספס אותה וכעת, לפי הדיווח של דוד אברהם בוואלה! ברנז'ה, נראה שימיו ספורים. בעת שקל להגיד שהכתובת היתה על הקיר, קשה שלא להצטער על כך שמיזם המוזיקה הישראלית על המסך שלכם מגיע אל קצו.

      ערוץ 24 החל כערוץ מוזיקה ורשמית עודנו נקרא כזה, אבל ספק אם זפזופ בשלט באי אילו משעות היממה, כל יממה שאינה יום השואה או יום הזיכרון, יציב אתכם מול שיר מרגיע או להיט מקפיץ. בין אולפן זכוכית מיותר לעוד שידור חוזר, בין סרט בורקס ללהג אולפני של טאלנט בינוני, הבייבי של י. קוטנר הפך להיות בית חרושת לזבל ממוסחר, שכל קשר בינו לבין מוזיקה מקרי ביותר.

      אייל גולן (ניב אהרונסון)
      בגללו קרס הערוץ? אל תגזימו. אייל גולן (צילום: ניב אהרונסון)

      יש נטייה, לא מבוססת בעיקרה, לחשוב שחסרים יוצרים בישראל ושהמוזיקה פה מתה. אפשר להתווכח על האיכות, אבל לא על הכמות - אנשים עושים פה מוזיקה, בחלקה טובה. הבעיה היא שהם לא ממש מקבלים הזדמנות להציג אותה, ובשוק מוגבל כמו ישראל ערוץ טלוויזיוני הוא - גם בעידן אינטרנטי מובהק – אוויר לנשימה עבור אותם אמנים. כשהאופציה היחידה של זמר שהשקיע בקליפ היא למצוא את עצמו במשבצת אמצעית ב"טיסת לילה" (אי השפיות היחיד של הערוץ, שלאחרונה נגרס גם הוא על ידי שידורים חוזרים של "השיר שלנו"), לא פלא שמפלס הייאוש נוסק לשמיים.

      זה לא שערוץ 24 לא ייצר גם מלל טוב, לפעמים אפילו משובח, ב-11 שנות קיומו. העניין הוא שבתחילת הדרך הבינו שם שהתוכן צריך לשרת את המוזיקה ולא לדחוק אותה לשוליים צרים וחסרי סיכוי. מי שקרא את המפה וניסה לעצור את ההידרדרות היה אייל אופנהיים, שמונה לעורך הראשי מספטמבר 2012. גילוי נאות - איני מכיר את אופנהיים, מעולם לא החלפתי עמו מילה, אבל הוא עשה משהו שכל מנהל מוצלח יודע: חזר לדברים הפשוטים. פתאום יכולנו לראות ולשמוע שוב קליפים איכותיים בשמונה ובתשע בערב, ולרגע נדמה היה שבקשת מבינים, סופסוף, שהמטרה של תחנת הבת שלהם היא לא ספין-אופים לתכניות ריאליטי רדודות. כעבור קצת יותר משנה אופנהיים עזב, ויחד עמו קרס גם הסיכוי היחיד של הערוץ לחזור ולהצדיק את קיומו.

      רבים רואים בפרשת הקטינות שהוציאה את אייל גולן מהמשחק הטלוויזיוני, ברזל המלובן שננעץ בבטנו של הערוץ וגרם לגסיסתו, אבל התמסרות לחשיבה הזו היא לעג למציאות ועלבון לאינטליגנציה. ערוץ 24 החל לגסוס מהרגע שעבר מקיצוניות אחת לשנייה, סילק יוצרי מיינסטרים ושוליים מהמפה, שידר מוזיקה מזרחית במינונים לא סבירים ואז הפסיק באחת, הרים הפקות שפונות למכנה המשותף הנמוך ביותר ובעיקר שכח שהוא נועד כדי להעביר את הזמן ולא לשמש אכסניה להפקות מקור בשקל. בניגוד ל-40-WD, המשימה שם הייתה מאוד פשוטה: לשמר משהו שלא הוא המציא, שנוסחתו ידועה ברבים ובכל זאת יש לו כוח נצחי. איכשהו, בקשת הצליחו לכתוב נח בשבע שגיאות ולהפוך את חיית המחמד הקלילה והנעימה למפלצת גמלונית נטולת תכונות חיוביות.

      הלוואי שיכולנו להתרווח על הספה ולהכריז בנחת "מגיע לכם".