כמה שיבולים אפשר להכניס בשיר אחד? כלומר, כמה פעמים אפשר לחזור על המילה "שיבולת" בדקה וארבעים וחמש שניות? דלגו בצעד קל לעבר תלושי החג ורכשו בעזרתם את הקלאסיקה עתיקת היומין של להקת כרמון שרואה עכשיו אור מחדש במסגרת הסדרה הנוסטלגית של ישראפון/הליקון ותדעו הכל. הדור שלא ידע את להקת כרמון הוא הדור שלי. אבא ואמא? הו, כן, הם אכולי געגוע. להקת כרמון, שנושאת את שמו של איש המופת יונתן כרמון, היתה תמונת הנוף המוזיקלית של הזמר העברי בסוף שנות החמישים ותחילת השישים. עוד לפני שהיו לנו עינבל ובת שבע ובת דור ושלום 80 הפליאה להקת כרמון במיצוב הריקוד העממי המקומי, אותו רפרטואר תנועות שאנחנו מכירים כיום מכל חוגי ריקודי העם שפורחים ועולים וצומחים ורק מכפילים את כמותם ככל שנעשה כאן רע יותר וככל שהחשק לרקוד נראה כסוג של נחמה מפוקפקת.
תרבות בניחוח כנעני, עם שירה שהפכה למודל שייצג את הקול הנשי ואת הקול הגברי של שנות החמישים והשישים: מבטא מזרחי (להקת הנח"ל, שהכתיבה בימים ההם את "הצבריות", הקפידה על סולנים בני עדות המזרח, מאיתמר כהן האגדי ועד עליזה קאשי) ואוריינטציה מקומית פולקלוריסטית שנטועה במזרח התיכון ולא פוזלת לחולצות הרוסיות הרקומות. יש פה טקסטים משיר השירים - "למדבר שאינו", "וייבן עוזיהו מגדלים בירושלים" , "הכורמים והיוגבים", "היושבת בגנים" - אבל גם כאלה של עימנואל זמיר, יעקב אורלנד, רבי שלום שבזי, יחיאל מוהר, עמנואל הרוסי, חיים חפר ומיכאל קשטן, עם שירים תמימים כמו "עז וכבש", "הכורמים והיוגבים", וכמובן סדרת הצמחים שמאפיינת את הרפרטואר הבוטני שלנו, בעיקר שיבולים. המון שיבולים. וגם שושנים יש כאן, אבל ספרתי רק שלוש.
אלה החומרים מהם כתב עשרים שנה מאוחר יותר עלי מוהר את הקינה הגדולה לאותם רועים ויוגבים וכורמים שכבר לא ממש רואים. להקת כרמון היא כל חומר הלימודים שהמורה מדברת עליו ב"שיר מולדת", ששר דווקא עולה מפולניה בעל קול רך וענוג, ושמו אפרים שמיר. השילוב בין שירה ובין תנועה הושתת על כוריאוגרפיית הורה פשוטה לכאורה, ועל עיבודים היושבים, כמו בשירי הלהקות הצבאיות, על אקורדיון אחד. התשדורת הזאת נזירית וסגפנית לכאורה, אבל בפועל מדובר בתיזמור עשיר מאוד. אקורדיון אחד יכול להישמע כמו תזמורת כל עוד הוא מלווה בדילוגים חינניים ובכוריאוגרפיה שמונחית על ידי חוק אחד: שמחת חיים.
נשמע מתקתק? הדבש ניגר? דביק לכם בכיסא ואתם זעים באי נוחות? אני יודעת, גם אני לא נדבקתי מיד בחדוות הנעורים הזאת בת ארבעים השנה, אבל אחרי המבוכה הקלה והצחקוקים, גם תנינה עצלה וחורשת רעות כמוני הצליחה להעיר את השכנים מלמטה עם נקישות רגליים שניסו, לשווא, להילחם בחוסר הקואורדינציה ולהפגין בקיאות ראויה לציון ב"הורה", מ"הורה נעורים" עד "הורה מדורה". וכמו תמיד, הצעד התימני נבצר מבינתי. איני מסוגלת לבצע אותו, רגלי המשוכלות לא עומדות בעומס, שכן לא זכיתי בעונג להיות תימניה, ועל כך אני מצרה.
מכל מקום, רק אל תאמרו לי "נוסטלגיה", כי הכעס יעצור לי את תנופת הריקוד. ועד שהצלחתי סוף-סוף לתפוס את הסיבוב ב"הרועה הקטנה", איני מוכנה שאיש יגזול ממני את הדילוג. אז לפני שאתפרץ בתשואות סוערות ואקרא לבמה את זוכה הפרס שלי, נחום הימן, עורך הסדרה הנוסטלגית, אני חייבת לכם תשובה: עשרים ושמונה פעמים. כן, כן, ספרתי. בשיר "שיבולים", שהלחין גיל אלדמע למילים של מתיתהו שלם, מופיעה המילה שיבולת עשרים ושמונה פעמים. מעולם לא חשתי געגוע עז כל כך למשש שיבולת שמנה ובלונדינית שזה עתה נקצרה על ידי הקומביין והיא בדרכה להפוך לאיזו פיתה עיראקית או משהו. כמה שנים שלא ראיתי שדה שיבולים. והדור הצעיר ממני, לדעתי, הוא סבור שלחם עשוי מתרכובת של אשלגן וחומרי התפחה. לכן כל כך חשוב לי לחזור ולומר, ברשותכם, עשרים ושמונה פעמים ברציפות, שיבולת, שיבולת, שיבולת. וכך הלאה.
ריקודי עם, תחשבו על זה, קודם צריך להיות עם כדי שתיווצר לו מורשת ריקוד, ואין ספק שלהקת כרמון תרמה לכור ההיתוך שהפך אותנו, איכשהו, לעם. סליחה על המילה הגסה. וגם מי שלא סובל ריקודי עם צריך להצדיע ללהקה הזאת, שכוננה מן הסתם מורשת שממנה נוצק העם שלנו. נכון שהוא לא מי יודע מה, וקצת מביך לדבר על עם בימים שכאלה, אבל איש אינו חסין מפני היזקקות לאיזה מורשת, תשתית מכוננת של לאום. יסלחו לי חבריי הקוסמופוליטיים וכל סרבני הגיוס החביבים עליי, ויסלח לי שלום חנוך שכתב בחריפות ובתבונה ובאומץ את "אל תקרא לי עם". מה לעשות, קראו לו, אז הוא בא, ועוד בצעדי מחול, העם.
איזה דיסק נלבב ומרהיב, ולמה בכלל צריך להוסיף הודעת התנצלות תבוסתנית מעל גבי העטיפה, שמבקשת סליחה על "הקושי בעריכה דיגיטלית והסכנה שנאלץ להתמודד עם מעט רשרושים". בשם אלוהים האשכנזי שבשמים ובשמה של דמטר אלת האדמה היוונית, למה להתנצל? אני מתגעגעת לרשרושי הויניל האלה מאז מותו הטרגי של התקליט והמרתו בדבר ההוא שאינני רוצה לקרוא לו בשמו מחמת הכאב הכרוך בכך.
הסדרה הזאת של הליקון החזירה אותי הביתה. כלומר, פערה אצלי געגוע של ממש. לא, אל תיפלו בפח הנוסטלגי המיופייף והמתקתק, ואל תעזו לדבר על "רטרו" ועל "הומאז'ים", ואנא מכם חיסכו לי את המילים "קאלט" ו"קאמבק". לא פארודיה ולא הגחכה ולא חיקוי ולא, לא נוסטלגיה. שלום חנוך כתב פעם שיר נפלא, "למראית הדה-ז'ה-וו", שהתחפש לשיר נוסטלגיה אפוף מסתורין וכמיהה וגעגוע, אבל הוא עשה תנועות חתירה חתרניות נמרצות חתת התחפושת הזאת כדי לומר, "בא לי להקיא מהתקפי הנוסטלגיה". ובכן, לא כל האנשים הבינו את התחפושת המבריקה של חנוך, ועד היום נוהגים אוהבי שירה עברית להתרפק על השיר הזה בנוסטלגיה בצבעי שקיעות של פטל וללכת שבי אחרי שורות כמו "אל גן העדן האבוד אני חוזר". חנוך לא התכוון להחזיר אף אחד לגן עדן, הוא רצה לעשות את ההפך המוחלט, להצביע על הכאן והעכשיו, ולהזכיר שאנחנו בגיהנום ושגורשנו מגן העדן.
אבל גם מי שמורשתו היא הג'וי דיוויז'ן יגלה כאן, בעל כורחו, את שורשיו. מביך, ובכל זאת, הדיס
אושר
1.9.2002 / 6:44
