דיסקו ציונות

"זה היה לפני די הרבה שנים, בעצם לא כל כך, כאשר היתה פה ארץ גדולה ומדינה קטנה, ועכשיו ההפך לגמרי: אין בכלל ארץ, רק מדינה מכוערת ומטופשת, בושה וחרפה לתנועה הציונית, שהחזקנו לה כל כך הרבה אצבעות וגם תרמנו לקרן הקיימת את הפרוטות האחרונות שלנו. והיינו אז עניים, כן עניים. מהצוואר השתלשל חוט ובקצהו כיס קטן, שבו היינו שמים את הגרושים האחרונים שלנו, ובמקום לנסוע לפירנצה או לאורימוקו, ודרום אמריקה, הרמנו את הכסף לקרן הקיימת. ואחר כך תרמנו עוד כמה דברים ומכל זה יצאה רק מדינה מכוערת, מטופשת ומגעילה, המנוהלת על ידי נוכלים מרוסיה ודתיים המדברים בשם הגבורה או יותר נכון בשם פי הטבעת של הקדוש ברוך הוא. והארץ היתה אז, לפני הדראקים הללו, גדולה, ענקית, והשמיים מוארים באור יקרות".
("הוליוודה", עמ' 135)

זהו שוב סיפורה של הארץ הזו, מה שהיא רצתה להיות ומה שהיא לא, המובא דרך סיפורו של אדם קטן. זהו סיפור התבגרותו של ילדון בשם סחוס, בן פוחז למר וגברת תוחלת (או כפי שהם לעתים מכונים על ידי בנם - מר אבא וגברת אמא) ואח ליונה (אזרח למופת ומאוחר יותר חייל מצטיין), ששנות חייו הראשונות, במושבה אי שם בין כפר סבא להרצליה, מקבילות לשנות חייה הראשונות של המדינה. סטאלין, מקהלת צדיקוב, גבינת לקרדה ונער הפלא חוזליטו הם רק דוגמאות ספורות לגיבורי התרבות המקיפים את סחוס וסובביו.

הספר מתמקד במערכת היחסים הרגישה בין סחוס לבין מר אבא. האחרון הוא מובטל, ניצול שואה וקומוניסט, המתנודד בין חזיונות על המהפכה ההולכת וקרבה לבין בואה של מלחמת ההשמדה הבאה. מר אבא הוא אדם שהשפיות איננה חלק מהווייתו.

"בושות" (הקיבוץ המאוחד, סדרת "הכבשה השחורה") הוא ספרו הראשון של אבשלום קווה, שאחד מסיפוריו, "סיפור המסתיים בסיבוב בכפר סבא", המופיע גם הוא בקובץ, זכה לציון לשבח בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". כפי שאפשר להבין מן הציטוט המובא לעיל ולעילא, יחסו של קווה אל הציונות הוא ביקורתי, ציני ובלתי מתפשר. הנימה שבה כתובים סיפוריו מעט נוסטלגית, אך זאת על דרך הרטרו. היא הומוריסטית כל הזמן, אך כזו שמתחתיה מסתתר כאב גדול.

כוחו של המחבר טמון בעיקר בשימוש המרשים שלו בשפה העברית. הסופר הטרי מחבר בצורה מוצלחת בין משלבי לשון שונים, בין ביטויים של פעם לביטויים של עכשיו, בין משפטי יידיש, תיאורים ציוריים מקוריים וסוריאליסטים ("החשמלאי דלק אחרי, תוך איום מפורש להוציא לי את העיניים, למלוק את האוזניים ולחתוך לי את הקטן, שרק שלשום חזר מתיקון"), ופרפראזות על מטבעות לשון ושמות שחוקים (כלב בן אפונה, יוסל מוכר ספרים). הווירטואוזיות הלשונית הזו מצליחה כל העת להרשים, להצחיק, לרגש ולהפתיע בעת ובעונה אחת. לפרקים נדמה שקווה מצליח להביא את שפת הקודש עד לכדי יידיש צבעונית.

אבל קיימת בספר מכשלה. זוהי אותה מגרעה המאפיינת, בעיני, רבים מן הספרים הישראליים המשתייכים אל זרם ספרי השוליים. נראה שבזכות אזוטריותם נמנעים סופרים אלה מכל שלבי ההידוק, הסינון, והניסיון לרתום את כשרונם אל תבניות ספרותיות שמבטיחות התפתחות, מסתורין, כרונולוגיה, ושאר תרגילים שהופכים ספר מרצף של וריאציות על אותה טענה, לתהליך מגובש ומובנה.

הסיפורים של קווה דומים זה לזה לעתים קרובות מדי, ופעמים אפשר למצוא חזרה של ממש על תכנים שכבר הובהרו בעמודים הקודמים. נראה שטוב היה עושה המחבר אם את כל התיאורים המרנינים שלו היה מנתב לטובת נוסחה - ישמור השם - קצת יותר ממסדית, שתוכל להביא את הנושא הטעון אל רבדים עמוקים יותר.

ואף על פי כן ולמרות כל זאת, אין מדובר ביצירה שראויה להעלות קורי עכבישים על מדפי סטמצקי והספריה העירונית. "בושות" הוא בהחלט ספר ביכורים הראוי לרכישה ולקריאה, ולו רק לשם התענגות על השפה המקורית והשנינות המצחיקה. בספר הבא נהיה קצת פחות סלחניים.