פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הולכים בחושך: "כולם רוצים לחיות": כך עושים חנוך לוין נטול חנוך לוין

      "כולם רוצים לחיות" רוצה להעלות מחזה של חנוך לוין, אבל בלי שיכאב מדי. וכך התוצאה היא ליצנית ושטחית, ומלאת חנופה, ומפספסת את סיבוב הסכין החדה שיש בקומדיות הטרגיות של לוין

      כולם רוצים לחיות (יח"צ)
      רמי ברוך, יצחק חזקיה. מתוך "כולם רוצים לחיות" (צילום: יח"צ)

      רק רגעים לפני הצלצול השלישי שמבשר על קריאה אחרונה להיכנס לאולם התיאטרון, כבר התברר שנמצאו גופות שלושת הנערים החטופים. האור כבה, ומתוך המסך הסגור עדיין, הציץ ראש צעיר, ואחריו עוד אחד ועוד. שלושה ראשי צעירים שפניהם מולבנות, שרים "כולם, כולם כולם רוצים לחיות". אולם התיאטרון מילא ריאותיו נשימה כבדה קולקטיבית; ואי אפשר אפילו לומר שיש בזה סימבוליות 'מסוימת', לא יותר ולא פחות מדילוגי אותיות בספרי תהילים או כל ניסיון אחר למצוא משמעות היכן שאין. יש פה הסימבוליות הלווינית המוכרת והכללית – הישראלית, היהודית, זו שתתפוס כל אדם בצערו ותכווץ לו את הלב. זו שמתאימה כמעט לכל יום ואירוע בישראל.

      "כולם רוצים לחיות" מאת חנוך לוין הוא קומדיה מרושעת על רוזן בשם פוזנא שמתבשר על ידי מלאך מישנה למלאך המוות שהגיע זמנו. אלא שהוא פוזנא, ובפנקס המיועדים למוות כתוב פוצנא, ובזכות הבלבול הזה נותן לו מלאך המוות שבוע כדי למצוא לו מחליף שיסכים למות במקומו, או שחייו הם שיקופדו. כאן מתחיל מסע קטנוני, יבבני ונטול כבוד עצמי של פוזנא למצוא לו מחליף מרצון ליטול את מקומו. הקירבה למוות התיאורטי מעוררת אצל הרוזן העשיר את הרצון לחיות, ומסתבר לו להפתעתו שלא רק אצלו – כולם כולם רוצים לחיות, אפילו הנכים, הגוססים והעניים. אפילו הוריו הקשישים (יוסי גרבר ודבורה קידר) מסתפקים בפעם האחת שהעניקו לו חיים ומסרבים לוותר על הזמן הקצר שנותר להם. הדיאלוג בין ההורים הקשישים לבן המזדקן שמנסה לסחוט מהם את חייהם, והפניית העורף אליו הם מהרגעים הלוויניים שאמורים להעמיד את הצופה אל מולם בחיוך קפוא בחוסר אמון, מבוכה וצחקוק נבוך. האמת היא מכוערת.

      אלא שמה שמנסה חנוך לוין לעשות ב"כולם רוצים לחיות", הוא לא מה שיש לאודי בן משה בראש ב"כולם רוצים לחיות". לוין לא כתב קומדיות בשביל קומדיות, אין לו קומדיה שלא מפגישה את הצופה עם האפסות שבקיום, עם הכיעור, הגועל והנצלנות. לוין לא כתב סיטקומים ובדיחה בשביל בדיחה לא עניינה אותו; ללוין לא היתה קומדיה שאין תחתיה טרגדיה, לא היה רגע של אהבה שלא הגיע כרוך באיבה, ואפילו כשכולם רוצים לחיות – הדבר כרוך במותו של אחר. זהו המס הלוויני, ואין איך להעלים אותו.

      כולם רוצים לחיות (יח"צ)
      תמר קינן, רמי ברוך, ענת וקסמן. מתוך "כולם רוצים לחיות" (צילום: יח"צ)

      אלא שב"כולם רוצים לחיות" בבימויו של בן משה, לא רוצים לשלם את המס, ועושים הכל כדי לעקוף אותו מבלי שהקהל ירגיש. הליהוק הוא כמובן כזה שהולך עקב בצד אגודל עם המסורת הלוינית – רמי ברוך הוא כאמור, פוזנא. והוא נראה כמו העתק של ג'רי סטילר (המוכר ביותר כאביו של קוסטנזה ב"סיינפלד"), ענת וקסמן מגלמת בעליצות את רעייתו השונאת-אוהבת פוזנבוכא, מלאך המוות הוא יצחק חזקיה שאין בלעדיו חנוך לוין; וההורים הקשישים המתעקשים לאחוז בחיים ולא להרפות הם יוסי גרבר ודבורה קידר. גם התלבושות ועיצוב הבמה הם לויניים להפליא – ישבנים גדולים, ושדיים שופעים לנשים, וחליפות משפילות לגברים. הגרוטסקה נמצאת, הטקסט שם, השחקנים מוכנים – אבל ההצגה לא מקיימת.

      הקושי העיקרי של "כולם רוצים לחיות" היא שהיא לא רוצה לקלקל את החגיגה לקהל, בעוד שלחנוך לוין לא היתה מסיבה שהקלקול לא נוכח בה מראש. וכך במקום גרוטסקה, יש קרקס; ובמקום דמויות ששואפות כאב ונושפות הומור מר, יש ליצנים. והמוזיקה של קרן פלס, שכבר הלחינה כמה פעמים בהצלחה לתיאטרון, היא בלתי נסבלת - משטחת ומרדדת ונוכחת הרבה יותר מדי; ועם כל הציוצים והצפצופים והאפקטים של סרטים מצוירים, היא הופכת את הנעשה על הבמה להצגת ילדים שיצאה משליטה. חוסר הדיוק של "כולם רוצים לחיות" מתגלה בשיאו בסופה של ההצגה, כשהקהל מוחא כפיים משולהב לפי המנגינה העליזה והחפה מאירוניה של "כולם, כולם רוצים לחיות". זוהי עדות רמה לכישלון הקונספציה של הבמאי.

      אפשר לטעון שחנוך לוין אינו קדוש, שאפשר לעשות עם המילים שלו כל מה שרוצים, שאין לאף אחד פטנט רשום על מה נכון ומה לא, מה נעשה ברוחו ומה חותר נגדה. זה נכון, כמובן. כל אלו. התרבות היא קרקע חופשיה, מלאת בולענים ופעולות געשיות; וכחלק מהתנועה הטבעית שלה היא בונה עצמה, מחריבה עצמה, מוצאת מחדש ושוב קוברת. אבל אם אודי בן משה רצה לעשות משהו אחר, חנוך לוין נטול חנוך לוין, לא היתה סיבה טובה לנסות ולהתחקות אחרי הסגנון הלויני. כל השפה הבימתית מצביעה למקום אחד, והבימוי מצביע לאחר. גם בלי פאתוס (למרות שעם הרבה אהבה), לויניזם היא שפה: אפשר ללמוד אותה, ולדבר אותה, ולראות דרך הפריזמה שלה. "כולם רוצים לחיות" מנסה לדבר לויניזם, אבל המבטא שלה כל כך כבד, שהתוצאה מנוכרת, מפוספסת ופחדנית.

      "כולם רוצים לחיות" מציגה בתיאטרון הקאמרי.