מופע האיחוד של חבורת מונטי פייתון - למעט גראהם צ?פמן, עמו יש לקוות, יתאחדו רק בעוד שנים רבות - הוא אכזבה מבחינת קומדיה. אין מנוס מלומר את זה. הפייתונים לא הגיעו כדי להראות לכל מי שעשה קומדיה אחריהם מאיפה משתין התוכי, והם גם לא בעניין של ליצור מעריצים חדשים. הניסיונות המעטים לעדכן חלק מהמערכונים, או לייצר חומרים חדשים לא אחידים ברמתם; וגם במערכונים הישנים ניכרת התאמצות, היא מינימלית בלבד.
וזה לגמרי לא משנה. אפילו לא לרגע. האכזבה הזו מגיעה בדיעבד, וקל מאוד לדחוף אותה בחזרה פנימה - לחנוק אותה עם מה שבאמת גרם לכך שרוב הכרטיסים לעשר ערבי האיחוד (20,000 מקומות באולם) יימכרו תוך זמן קצר מאוד, שנע בין 43 שניות למופע הראשון לכמה שעות עבור המופעים האחרונים: תחושת השייכות.
מצד אחד, אלה הם. כל מי שקנה כרטיסים למופע איחוד של חבורת קומיקאים שלא יצרה יחד שום דבר משמעותי כבר כמה עשורים טובים, ידע שמגיע לחמשת חברי מונטי פייתון (וחברה אחת, קרול קליבלנד, שהופעה ברוב פרקי הסדרה) לעמוד על במה ולקבל את מחיאות הכפיים שלהם, בפעם האחרונה יחד כנראה. וכל מה שהם יכלו לעשות מהרגע שעלו לבמה זה להרוס לעצמם את המורשת.
אבל המורשת לא נהרסה או נסדקה. היא אולי לא עלתה שלב. עם כל הכבוד לפירמידת הקומדיה, כמה כבר שלבים אפשר לעלות אחרי ?בריאן כוכב עליון? והמערכון על קליניקת ויכוחים? לא הרבה. הפייתונים עשו את שלהם אז, ולא נראה כי לקהל הייתה בעיה לתת להם לקצור את הפירות של ההישגים ההם עד עכשיו. בתעשיה בה כל כך קל להתיישן, במיוחד לנוכח השפע שמרעיף עלינו האינטרנט, מדהים לגלות כמה מהמערכונים שנכתבו בשנות ה-70 עדיין מחזיקים מים בלי שום שינוי.
אז נכון, כפי שכבר צוין - לא תמיד זה עבד. השיר " I Like Chinese" בלט בהיותו אנכרוניסטי ולא מתאים לימינו, אפילו שהמילים שלו עודכנו ורוככו; תוכנית הריאליטי ?Blackmail? כבר לא מזעזעת אף אחד, והשחקנים עצמם כבר לא בשיא הכושר שלהם (למעט טרי גיליאם, בועט כתמיד וכעוס כתמיד). אבל כשהקהל פורץ במחיאות הכפיים ברגע שהוא מבין כי מערכון הרמיזות המיניות הגיע, או ברגע המדויק בו מייקל פאלין מביע אי-שביעות בכל הקשור למקצועו, זו לא סתם הבעת כבוד, הם משתוקקים לשמוע את המילים הבאות ולצחוק כפי שצחקו כששמעו אותו לראשונה.
זהו הסוד הגדול השני של הצלחת מופע האיחוד של מונטי פייתון. אנחנו, שמעריצים את הקומדיה שלהם, רוצים להיות בחדר אחד לא רק איתם, אלא גם אחד עם השני. יש משהו מאוד ?נכון? בקהל של כמעט 20,000 איש מדקלמים מערכון אהוב, צוחקים יחד מבדיחה ממנה צחקו לבד מול המסך לאורך חייהם, מוחאים כפיים לא בפאנצ?ליין אלא בשורה הראשונה של המערכון.
עם קהל כזה, קל מאוד להתעלם מהטעויות שנעשות, ושאר החלקים הבעייתיים במופיע האיחוד. זו הנוסטלגיה האישית שלנו שנכנסת כאן לפעולה, אי אפשר לבלבל אותה עם עובדות. וגם לא צריך. מופע האיחוד של מונטי פייתון הוא חוויה מרגשת מאוד ומהנה מאוד, גם כשאין לה באמת מספיק עוצמה קומית כדי לכופף את סורגי כלוב הגיל ולברוח אל הפיורדים.