פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מחול המציאות": ראיון עם אלחנדרו חודורובסקי

      לרגל הבכורה הישראלית של "מחול המציאות", סרטו הראשון מזה שני עשורים, הבמאי הצ'יליאני-יהודי האגדי אלחנדרו חודורובסקי ממחיש שוב למה הוא נחשב לאיש הכי מטורף על המסך הגדול

      "מחול המציאות": ראיון עם אלחנדרו חודורובסקי

      פסטיבל הקולנוע הירושלמי ייצא לדרכו ביום חמישי הקרוב ויציע תפריט אמנותי עשיר להפליא. אך למרות כל העושר הזה, מבחינתם של עכברי סינמטקים רבים, לא קשה להחליט מהו אירוע השיא של החגיגה בעיר הבירה - הקרנת בכורה ישראלית ל"מחול המציאות", סרטו הראשון מזה 23 של הבמאי אלחנדרו חודורבסקי (הסרט יוקרן מחרתיים, חמישי 10.7, ב-19:00, ובשני 14.7 ב-11:00).

      קשה לתמצת את פועלו של חודורובסקי בלי לעשות לו עוול ולהרתיח את מעריציו. מאז נולד בצ'ילה ב-1929, כבן למהגרים רוסים ממוצא יהודי, חודורובסקי מיצב את עצמו כאחד הייחודים והמגוונים מבין האמנים בדורנו. מה הוא כן? מה הוא לא. אמן קומיקס ומורה רוחני, פנטומימאי ומאסטר פסיכומאגיה, מורה לקלפי טארוט וכמובן גם קולנוען. "אל טופו", סרטו העלילתי הארוך השני מ-1970, עורר סביבו פולחן חסר תקדים בזמנו, גם מפני שדימויו הסוריאליסטיים והספיריטואליים הלמו היטב את התקופה שטופת הסמים. ההשפעה וההשראה שלו היתה מיידית אך גם ארוכות שנים, ועם מעריציו אפשר למנות קולנוענים בסדר הגודל של דיוויד לינץ' וניקולס וינדינג רפן ("דרייב"), וגם שלל מוזיקאים: מג'ון לנון וג'ורג' הריסון ועד אריקה באדו, מבוב דילן ורוג'ר ווטרס ועד ג'רוויס קוקר.

      לאחר מכן ביים חודורובסקי עוד כמה סרטים, ובראשם "ההר הקדוש" (1973) ו"סנטה סנגרה" (1989). גם הם היו פולחניים ומהפנטים, ולא רק שהציגו מעשי פלאות, אלא שעצם עשייתם היה נס בפני עצמו. הרי הבמאי כל כך הלך נגד הזרם, והיה כל כך אנטי-הוליוודי וחף משיקולים מסחריים, שהיה ברור כי מתישהו ייגמר השמן בפך. למרבה הצער, זה אכן קרה בתחילת שנות התשעים, ומכאן והלאה לא הצליח הבמאי לגייס מימון לפרויקטים קולנועיים. בשני העשורים שעברו מאז, לעתים התפרנס מעיסוקיו האמנותיים האחרים ולפעמים הגיע לפת לחם, אך למרות שכל הזמן הצטרפו מעריצים חדשים לעבודותיו הישנות, לא נמצא המפיק שישים עליו את כספו.

      ואז קרה עוד נס: חודורבסקי חזר לאור הזרקורים, ובאופן אירוני, לא בגלל הסרטים שעשה, אלא בגלל האחד שלא הצליח להשלים: מדובר בעיבוד שתיכנן להרים בשנות השבעים לספר המדע בדיוני "חולית". הפרויקט כבר הגיע לשלבים מתקדמים, וכל הראיות מעידות כי עמד להפוך לאחת היצירות הקולנועיות המרהיבות והמשונות של הסבנטיז, אבל אז קרס מסיבות כלכליות ונותר בגדר מיתולוגיה.

      אלחנדרו חודורבסקי (יח"צ)
      בין מעריציו: ג'ון לנון, בוב דילן, ג'רוויס קוקר ודיוויד לינץ'. אלחנדרו חודורובסקי (צילום: יח"צ)

      לפני כמה שנים, החליט הבמאי התיעודי פרנק פביץ' לחקור את המיתולוגיה הזו, ויצא לו מכך מסמך דוקו בשם "Jodorowsky's Dune" (חפשו אותו בדי.וי.די). חשוב מכך, תוך כדי העבודה עליו הצליח למשוך תשומת לב מחודשת לבמאי האגדי, ולחבר אותו שוב אל ידידו-אויבו משכבר הימים, המפיק הצרפתי מישל סיידו.

      הודות לחיבור הזה, החל להתגלגל כדור שלג שבסופו, מצא חודורובסקי את המימון שאיפשר לו לחזור אל המסך הגדול ולעשות בשנה שעברה את "מחול המציאות" - סרט שנרשם לא רק כעבודת הקאמבק שלו, אלא גם כיצירתו האישית עד כה. הבמאי פורש כאן את האוטוביוגרפיה שלו, אך כמובן מתנער מן הריאליזם הנהוג בז'אנר, ושוטף את המסך כהרגלו בשלל דימויים פנטסטיים שהצטברו במוחו הקודח.

      לפני שעשה את דרכו לירושלים, הבכורה העולמית של הסרט התקיימה בשנה שעברה במסגרת פסטיבל קאן. אני פוגש את חודורובסקי בריביירה יום לאחר הפרמיירה, ומתקשה להאמין כי האוטוביוגרפיה הקולנועית הזו מסכמת כבר לא פחות מ-84 שנים. הבמאי הצ'יליאני כל כך ספורטיבי, חיוני ונמרץ, עד שאפשר לחשוד כי הוא לכל היותר בתחילת שנות החמישים לחייו. "זה בגלל שאני לא מעשן, לא שותה ולא אוכל בשר אדום, ובגלל שיש לי אישה צעירה ששומרת לי על הכושר", הוא מסביר לי את סוד כוחו. "אבל מעל הכל, הבריאות שלי נובעת מהאמנות שלי. כל הזמן, אני מפסיק להאמין בדברים אחדים והולך לחפש דברים אחרים להאמין בהם. המוח שלי עובד ללא הפסקה".

      מחול המציאות (יח"צ)
      "לא היו לי חברים בגלל שהייתי יהודי, אז לא היתה לי ברירה אלא לקרוא ספרים ולפתח הדמיון". מתוך "מחול המציאות" (צילום: יח"צ)

      חודורובסקי שומע שאני ישראלי, והזיק שבעיניו נדלק עוד יותר. מבחינתו, מוצאו היהודי אינו סתם שורה באוטוביוגרפיה שלו, אלא נקודת המוצא של היצירתיות שלו. "אני המאסטר של הדימיון", הוא אומר. "אני לא מחפש השראה, הרעיונות מחפשים אותי. מספיק שאעצום את עיניי, וכבר אני רואה פנים וסיפורים, ואתה יודע למה?"

      למה?

      "אבא שלי הגיע לצ'ילה כי ברח מהפוגרומים ברוסיה. בגלל המוצא שלי, הייתי שונה מכל הילדים האחרים: הייתי לבן, היה לי אף ארוך, קראו לי פינוקיו. ויום אחד, כל הילדים ישבו במעגל ואוננו, אז הלכתי לשבת איתם גם ולאונן. הם הסתכלו בי, וישר הבינו שאני נימול. הם צחקו עליי 'תראו את הפטרייה שלו! תראו את הפטרייה שלו!" ואז הוקיעו אותי. הייתי לבד מכאן והלאה, לא היו לי חברים אנושיים. אז חיפשתי חברים אחרים, ומצאתי אותם בספרייה. קראתי הכל. קראתי סיפורי אגדות ואת שייקספיר, קראתי סיפורי הרפתקאות וקראתי קלאסיקות. לא סתם כתבתי עשרות ספרי קומיקס. קראתי כל כך הרבה כילד, שכאדם בוגר אני מסוגל להמציא סיפור תוך שנייה".

      ובכל זאת, לא עשית סרט במשך יותר מעשרים שנה. האם הרגשת קצת חלוד? היה לך מעט קשה לחזור לעשייה קולנועית, או שזה היה טבעי לגמרי?

      "זה היה טבעי לגמרי, כי במשך כל השנים הללו, כל ערב הייתי רואה סרט, ולפעמים שניים. יש לי ספריית סרטים גדולה, וכל לילה הייתי מבלה איתם עד אור הבוקר. כל ערב הייתי אומר לעצמי 'יום יבוא, ותעשה סרט נוסף'. סבלתי נורא, כי קולנוע הוא האמנות הכי יפה בעולם, וכל כך רציתי לחזור לזה. זה היה עינוי, אבל ניחמתי את עצמי בידיעה שאחיה עד מאה ועשרים, אז עוד יגיע זמני לשוב אל המסך".

      ואיך זה היה לפגוש את המסך הגדול מחדש? מה השתנה מבחינתך בעולם הקולנוע בכל השנים הללו?

      "מה השתנה? החיים השתנו. היה לי בן שמת בגיל 24. פשוט מת פתאום יום אחד. מת! זה שינה אותי. הרבה דברים שינו אותי. הייתי חולה - זה שינה אותי. לא היה לי כסף לאכול - זה שינה אותי. מבקרים אידיוטים כתבו עליי דברים מרושעים. זה שינה אותי. הייתי בקרקעית, אבל ככה זה בחיים. אתה חייב להיאבק ולקום".

      הטריילר המקורי של "אל טופו"

      כשהבמאי מדבר על ילדו המנוח, הוא מתכוון לבנו תיאו, שמת בתאונה לפני כעשרים שנה. שלושת בניו האחרים, תודה לאל, עדיין בחיים, וכולם מופיעים ב"מחול המציאות". בולט בהם ברונטיס, כבר בן 52, שמגלם בסרט את בן דמותו של אביו, ובכך ממשיך את הדרך הארוכה שמשותפת לשניהם - עוד כשהיה בן שמונה בלבד, כבר שיחק ב"אל טופו".

      "הבן שלי תמיד עובד איתי, וזה תענוג". אומר על כך חודורובסקי האב. "הפעם, להשתתפות שלו היתה גם משמעות מיוחדת, כי ההופעה בדמותי איפשרה לו להבין אותי טוב יותר, וזה עזר לו להבין אותי. הוא סלח לי".

      סלח על מה?

      "אתה לא יכול להיות אבא בלי לעשות המון טעויות, ובטח כשאתה אמן. כשהוא בא לצילומים של 'אל טופו', היה לו דובי צעצוע, אמרתי לו 'אתה כבר גבר, אתה לא צריך את זה" וקברתי לו את הדובי בחולות. היו לו אחר כך סיוטים שנמלים אוכלות אט-אט את הדובי שלו למוות. היו פצעים, זה ברור, אבל ריפאנו אותם. הוא למד להבין אותי. אני אוהב לעבוד איתו. הוא השחקן הכי טוב שאני מכיר. אני תמיד מעדיף לעבוד עם המשפחה שלי מאשר עם שחקנים. אני שונא שחקנים, הם רעל, הם קושרים אותך בכבלים. אפילו אם מגיע כוכב ומתנדב לצילומים בלי תשלום, זה לא פותר את הבעיה, כי הוא בא עם עוד עשרה אנשים מאחוריו - אחד שמספר אותו, אחד שמעסה אותו וכך הלאה. אני לא יכול לסבול את זה".

      מחול המציאות (יח"צ)
      "שחקנים זה רעל! דיקפריו זונה! הוליווד הורסת אותך!". מתוך "מחול המציאות" (צילום: יח"צ)

      כמו כל דבר אצלו, גם המשטמה של חודורובסקי כלפי כוכבים עזה וחסרת גבולות. יותר מכל הוא שנא את פיטר או'טול עליו השלום, שכיכב אצלו ב"גנב הקשת בענן" ב-1990. הבמאי הקפיד להשמיץ לאחר מכן את הבריטי ולייחל למותו, וכשהכוכב הוותיק אכן הלך לעולמו לפני כמה חודשים - הקולנוען לא היסס לשמוח לאידו בראיון שנתן.

      את ליאונרדו דיקפריו חודורובסקי לא ביים, אבל גם אותו הוא לא אוהב. מסך הטלוויזיה שמאחורינו מציג תמונות מהנעשה בקאן, ואנו רואים את כוכב "גטסבי הגדול", סרט הפתיחה של אותה מהדורה של הפסטיבל, צועד על השטיח האדום. הבמאי מסתכל עליו ומיד יורה "הוא לא שחקן קולנוע, הוא זונה! זונה שמוכרת סמים. זה לא צריך להיות ככה. קולנוע לא נועד למכור דברים. זו אמנות! זו אמנות נעלה!".

      אתה לא אוהב את הוליווד.

      "אני תמיד אומר לאנשים צעירים - תעשו סרטים, אבל אל תעשו מזה קריירה. אם אתם רוצים קריירה אמנותית, תעשו אותה בקומיקס, שזו גם תעשייה, אבל הכסף משחק בה תפקיד הרבה פחות גדול, אז יש יותר מקום להרפתקנות. אבל בסרטים, אתה חייב להשיג כסף, אז בסופו של דבר אתה תגיע להוליווד והיא תיקח אותך והיא תאכל אותך והיא תהרוס אותך".

      מרילין מנסון (GettyImages , Frazer Harrison)
      "אני מרים הטלפון בשלוש בבוקר, וזה הוא על הקו". מרילין מנסון (צילום: אימג'בנק - Gettyyimages)

      את הוליווד חודורובסקי מתעב, את טוויטר הוא אוהב. יש לו שם חשבון תוסס, עם רצף בלתי פוסק של ציוצים בספרדית, שמגיעים לקהל של כמעט מיליון עוקבים (הוא עצמו עוקב רק אחר 18 חשבונות, אגב, רובם של בני משפחתו). "בהתחלה אנשים שאני מכיר צחקו עליי", אומר האמן והצייצן. "חשבו שטוויטר זה כלי לאידיוטים שרוצים לספר על מה שהם אכלו, אבל אני אמרתי שאני יכול להפוך את זה לאמנות, לשירה, וכך עשיתי".

      מעבר לצד הפואטי, הרשת החברתית גם עוזרת לך לקדם את ענייניך, לרקום קשרים חדשים?

      "היא יעילה להפליא. אתן לך דוגמאות: בשביל הצילומים של הסרט הזה, חיפשתי בצ'ילה שחקן בלי ידיים. אמרתי לעצמי, 'מאיפה אמצא פה דבר כזה עכשיו?'. אז כתבתי בטוויטר מה אני מחפש, ותוך כמה דקות התקשר אליי אדם ואמר 'אני יודע לשחק, ואיבדתי את הידיים שלי בתאונה'. עניתי 'מצוין', ואז הוא הוסיף, 'גם חסרה לי עין'. עניתי לו - 'גם חסרה לך עין? עוד יותר טוב!', והוא הצטרף לסרט. ויש לי עוד דוגמה".

      בשמחה.

      "יום אחד אני רואה את מרילין מנסון בטלוויזיה. הוא מצא חן בעיני, בחור חכם. כתבתי את זה בטוויטר, ואז הטלפון שלי מצלצל בשלוש בלילה, אני עונה ושומע על הקו 'מיסטר חודורבסקי? זה מרילין מנסון'. צעקתי עליו 'אל תעבוד עליי בלילה, איחו דה פוטה', והוא נשבע לי 'זה אני זה אני, זה מרילין מנסון, אני רוצה לשחק בסרט שלך'. אמרתי לו 'אשמח לעבוד איתך יום אחד', ואז הוא פרסם דברי שבח על 'ההר הקדוש', וגילה אותו לעוד מעריצים חדשים".

      חשבת פעם להקדיש סרט לעולם החדש של האינטרנט?

      "לא. הסרט הבא שלי יהיה חיקוי לסרטים של ניקולס וינדינג רפן. הוא כל הזמן מחקה אותי, אז הגיע הזמן שאחקה אותו. אני אעשה סרט גנגסטרים במקסיקו".

      מחול המציאות (יח"צ)
      "היהודים הם העם הנבחר. הכמרים פדופילים משוגעים". מתוך "מחול המציאות" (צילום: יח"צ)

      אם נחזור לנקודת ההתחלה, אז כשאתה מדבר על הסרט הבא שלך, אתה לא נראה כמו קולנוען ותיק בן 84, אלא כמו ילד בן עשרים שרק התחיל".

      "מה זה גיל? זה רק אשליה. מבפנים אין לי שום גיל. גם אין לי לאום, גם אין לי מגדר. גבר אני רק במיטה. אני לא מגדיר את עצמי דרך המגדר או הגיל. בכל בוקר מחדש, אני קם כבן אדם, זה כל מה שאני".

      אתה קם אופטימי כפי שהיית?

      "אני עושה מה שאני יכול. כדי לשנות את המציאות, אני צריך קודם כל לשנות את עצמי, ואז אוכל להועיל אחרים. אני לא עובד בשביל הכסף או בשביל התהילה. אני רוצה לפתוח לאנשים את המוח, לשתול זרעים של חופש. בשביל לעשות את זה, אתה צריך לצאת מהכלא הפנימי. אני אומר לכל מי שאני פוגש - תהיה אתה עצמך. אל תהיה מה שאחרים רוצים שתהיה, אל תהיה מה שהחברה רוצה שתהיה, אל תהיה מה שהמשפחה רוצה שתהיה. תהיה אתה עצמך. אבל לכם הישראלים, זה קשה, זה לא בשבילכם".

      מה, למה?

      "כי אתם צריכים גבולות. אתם נלחמים על הגבולות, נלחמים אחד בשביל השני. זה לא בשבילכם כרגע, זה חלום בשבילכם. אבל עוד מאה שנה, זה יהיה רלוונטי גם לכם".

      דיברנו כבר עד כמה זה השפיע עלייך בילדותך, אבל האם גם כיום אתה מרגיש מחובר למורשת היהודית?

      "עברית זו שפה קדושה. אתה יודע למה? כי זו השפה של התנ"ך. והיהודים הם העם הנבחר. אתה יודע למה? כי הם כתבו את התנ"ך. אם הספרדים או השחורים היו כותבים את התנ"ך, אז הם היו העם הנבחר, אבל זה היהודים שכתבו. אני מושפע עד מאוד מהתנ"ך, בכל הסרטים שלי. היהדות עדיפה על הקתוליות. בדרום אמריקה, ישו יושב לך על הכתף, והדת רוצה שתהיה עני, ורוצה שתלך לגיהנום. כל הכמרים מופרעים. הם פדופילים, כי הם חיים לבד ולא מזיינים. הדת מתחברת לפוליטיקה, וזה מושחת, ויחד הם מתחברים לכסף, ולבנקים, והם גונבים מאיתנו ושודדים אותנו. צריך לשנות את הכל, את כל המבנה החברתי. זה יקרה, אבל מתי? במאה הבאה. אל תעשה פרצוף עצוב, אל תהיה כל כך רציני, זה בסך הכל עוד מאה שנה, ומה זה כבר מאה שנה? זה כלום".

      הזמנת כרטיסים לסרט - באתר הרשמי של הפטיבל.