עונה חדשה ל-NYPD היא לא מאורע מרגש עבור צופה הטלוויזיה הממוצע. למרות, ואולי בגלל זה, שווה לצפות ולהיזכר באחת הסדרות המשפיעות ביותר על ה"לוק אנד פיל" של סוף שנות התשעים, שלא לדבר על דניס פרנץ החביב.
נוכחות מקרית על סט אזוטרי של סרט הסטודנטים הממוצע מספקת באחוז גבוה מן המקרים דיאלוג מן הסוג הבא:
- טוב, עמוס תעשה סט אפ על הדולי לשוט 48.
- עזוב אותך, יש לי רעיון חדשני, משהו פיצוץ. בוא נעשה את זה על הכתף. משהו סטייל NYPD.
- או.קיי, אחי! לך על זה.
ב- 1993, הרבה לפני שלארס פון טרייר ומצלמות הבחילה שלו הפכו לשיחת "עכברי הסינמטקים", הציבה NYPD סטנדרטים חדשים בכל הנוגע לקצביות וזרימה. מקצבי התיפוף הרועמים, כוכבים שלא יזכו בתחרות "דוגמן השנה של מעריב לנוער" והעובדה שניו יורק היתה באותה תקופה מוקד פשיעה מעורר חלחלה, עזרו לעצב ולמתג את הסדרה ואף להקנות לה 19 פרסי אמי ואין ספור מועמדויות.
מאז קפצו הרבה אלקטרונים על מסך הטלוויזיה שלנו. "רצח מאדום לשחור" נתנה לנו הרבה יותר עילות לשיחות סלונים וידעה להקפיץ את הז'אנר בכמה דרגות נוספות, ניו יורק עברה ניקוי יסודי בחסות ג'וליאני, והצילום התזזיתי הפך לנחלת הכלל ולאמצעי הקאה יעיל. אבל את האנושיות והחום ש-NYPD ייצרה בפרקים הגדולים שלה אף אחד לא יכול היה לשחזר.
העונה החדשה של NYPD נפתחת היום (ראשון) ומספקת עוד מהחומר המוכר והבלתי מאכזב הזה. צפייה בפרקי המפתח של העונה אפילו כמעט והביאה לחלוחית לעינו הנוסטלגית של כותב שורות אלה.
סטינג ישיר לנו סולו
5.11.2000 / 18:28