ביום הולדתו המאה, אלאן קארלסון מטפס מחלון בית האבות שבו הוא חי, והולך לתחנת הרכבת, לקנות כרטיס, לא משנה לאן. בתחנת הרכבת, מישהו שממש צריך לשירותים דוחף לו ליד תיק מלא בכסף. אלאן לוקח את התיק ונוסע; כנופית מאפיונרים אופנוענים יוצאת בעקבותיו, המשטרה חושדת שהוא נחטף. בדרכו הוא פוגש חברים, אויבים ופילה, והוא נותר די אדיש.
כל זה לא חדש לאלאן קארלסון, כי מתברר שכל חייו עברו בצירופי מקרים מדהימים כאלה. מדי כמה דקות אלאן נזכר לספר לנו פרק מחייו הארוכים: אם בהווה הוא עומד רק בפני מאפיונרים, משטרה ופילים קטן עליו, כי בעבר הוא לקח חלק במלחמות, בנה פצצות אטום, פגש את קסטרו, את טרומן ואת סטאלין, וגם את כל זה הוא עבר בדיוק באותה אדישות חצי מטומטמת. אמא שלו אמרה לו פעם שמה שקורה - קורה, ומאז כנראה הוא לא השקיע אף טיפת מחשבה בשום דבר שקורה.
"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" מבוסס על ספרו של יונס יונסון, שהיה רב-מכר עצום בשוודיה (וגם בארץ מכר לא מעט); הסרט, השוודי גם הוא, היה גם הוא להיט ענק במולדתו. הוא מנסה להיות שני סרטים בכרטיס אחד. בחלקו שמתרחש בהווה, הסרט מנסה להיות קומדיית פשע מסובכת, מלאה באלימות - אבל בקטע מצחיק, כמו מין גאי ריצ'י ידידותי לקשישים. העלילה הזאת נשענת כולה על צירופי מקרים בלתי אפשריים: אלאן וחבריו מקבלים את הכסף, והמאפיונרים רודפים אחריהם ומנסים לחסל אותם, אבל הם יוצאים מזה פעם אחר פעם בכוחו של תסריט שלא יבחל בשום אירוע, לא משנה עד כמה בלתי סביר, כדי לעבור לסצינה הבאה. באשר לפלאשבקים לנקודות אקראיות בהיסטוריה, איש לא יצפה בהם מבלי לעשות את ההשוואה הבלתי נמנעת ל"פורסט גאמפ" גם הוא טמבל שנדד ברחבי ההיסטוריה ושינה אותה שלא בידיעתו. אבל מה בעצם יוצא לנו מזה? מה הסרט מנסה להגיד שההיסטוריה נכתבת על ידי המטומטמים? כנראה שלא ממש; לפעמים אלאן משפיע על ההיסטוריה בדרכים בלתי סבירות, לפעמים לא. בכל מקרה הוא יוצא משם עם אותה אדישות.
בתוך כל ההתרחשויות האלה, כל עלילת העבר והעתיד המסובכת, המאפיונרים והדיקטטורים והמשטרה ופצצות האטום, מה בעצם אנחנו יודעים על אלאן קארלסון? בעיקר שהוא אוהב לפוצץ דברים. האיש עצמו נשאר כמעט חסר דמות. הוא לא אומר הרבה; ייתכן שהוא לוקה בשכלו באופן כלשהו. על כל פנים חכם גדול הוא לא. אין לו קשרים משפחתיים, אהבה, או כך נדמה שאיפות כלשהן. לא נראה שהוא רוצה משהו או מאמין במשהו, חוץ מפיצוצים. הוא רק נגרר לאן שהתסריט גורר אותו. הוא כל כך פאסיבי שאפשר היה להחליף אותו בשק של לבנים, בלי שהעלילה תשתנה בהרבה.
בלי שאיפות, הישגים או אכזבות, אז הסרט נשאר רצף של אירועים, כאילו מקסימים ומטורפים ומשעשעים, בלי שכל זה יצטבר לכדי משהו. מה שקורה קורה. הסרט מזיע מרוב מאמץ להיות חמוד וחינני ומשונה ובלתי צפוי (יש שם פיל!), אבל לא מציע שום דבר מעבר לזה, ולכן בסופו של דבר הוא חולף בדיוק כמו שכל אירועי ההיסטוריה עוברים ליד אלאן קארלסון: באדישות, בלי להשאיר חותם. מקסימום הסחת דעת. "פורסט גאמפ" זה לא, אפילו לא בשוודית.
האם תלכו לסרט? ספרו לנו בפייסבוק