המשורר והסופר, חתן פרס ישראל, חיים גורי, הלך לעולמו בביתו והוא בן 94.
חיים גורי נולד בתל אביב ב-9 באוקטובר 1923. הוא למד בביה"ס כדורי למרגלות הר תבור והיה בן כיתתו של יצחק רבין ז"ל. בהמשך הצטרף לפלמ"ח ואף השתתף בפיצוץ תחנות הרדאר בסטלה מאריס. בשנת 1947 שהה בשליחות "ההגנה" במחנות העקורים בהונגריה, ופעל בקרב שרידי תנועות הנוער הציוניות על מנת לארגן את ניצולי השואה לקראת העלייה לארץ ישראל. במלחמת העצמאות לחם כסגן מפקד פלוגה בגדוד השביעי של חטיבת הנגב בקרבות חזית הדרום. במלחמת ששת הימים השתתף בקרב על ירושלים כמפקד פלוגה ובמלחמת יום הכיפורים היה קצין חינוך לוחם בעוצבת שריון בחצי האי סיני.
גורי פרסם יותר מ-12 ספרי שירה, 10 ספרי פרוזה, רשימות ועדויות עיתונאיות, וגם תרגומי שירה צרפתית, פרוזה ומחזות. ספרו הראשון, "פרחי אש", שיצא בשנת 1949, התקבל בהתלהבות הן בקרב קהל הקוראים והן בקרב הממסד הספרותי, והפך אותו לאחד ממייצגיה הבולטים של הלוחמים ממלחמת העצמאות. שיריו של גורי מהווים חלק בלתי נפרד מהאתוס הישראלי. בין יצירותיו: "באב אל וואד", "הנה מוטלות גופותינו" ו"הרעות".
גורי למד ספרות עברית, פילוסופיה ותרבות צרפתית באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1952 נשא לאישה את עליזה, חברתו לנשק מימי הפלמ"ח. השניים הביאו לעולם שלושה ילדים.
אוניברסיטת בן-גוריון והאוניברסיטה העברית בירושלים העניקו לגורי, כל אחת, תואר דוקטור של כבוד. בנוסף הוא אזרח כבוד של העיר תל אביב ו"יקיר ירושלים". בשנת 1975 קיבל מעיריית תל אביב את פרס ביאליק לספרות ובשנת 1988 קיבל את פרס ישראל לשירה.
שרת התרבות מירי רגב ספדה לגורי בהודעה מטעם משרד התרבות: "נעצב ליבי לשמע הידיעה המרה על פטירתו של חיים גורי. חיים גורי ז"ל היה מגדולי משוררי דור תש"ח וליווה את תקומת עמנו בארצו. השורה האלמותית משירו ,'הרעות, מה רבים שאינם כבר בינינו' מהדהדת בי, עת אנו נפרדים מרבים מאותם יפי הבלורית והתואר, אשר טביעות אצבעותיהן חקוקות בקרקע וברוח של עמנו. גורי ז"ל היה וישאר לעד מ'פרחי האש' של תקומתנו הלאומית במדינת ישראל. יהי זכרו ברוך".
"חיי עברו בין עיתונים לעיתונים", ציטט חיים גורי בריאיון לוואלה תרבות ב-2015 שיר שכתב על הזמן החולף כבר בשנת 1958, ובו סיכם את חייו עד אז. "כתבתי אז על מחצית חיי, עד גיל 35. כי גיל נחשב פעם לגיל זקן. היום גיל 70 זו הגדנ"ע. אני מתקרב לגיל 92, ובעוד חודש או חודשיים אני אוציא את ספר הזיקנה שלי, ואני כבר לא יודע אם אכתוב אחריו. בין ספר לספר לרוב עוברות 5-6 שנים. אני לא יכול להמר על המחרתיים. זה כמו שב'לוליטה' אומר המאהב הזקן: 'כל עוד זורם הדם בידי הכותבת, לוליטה, אפאר אותך ואשבח אותך'. אני יכול להגיד לך היום, ערב יום העצמאות, שכל עוד זורם הדם בידי הכותבת אני אכתוב שירה עברית, עיתונות עברית. זה היה טעם חיי, לכתוב ולחיות במקום הזה, עם כל הקושי לאהוב אותו".
