פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קרוב וטוב: "המדריך לימים הקרובים": ספר ישראלי קולח, מהנה ומשכנע

      כמו בספרו הקודם והמפתיע, גם הפעם מצליח יואב בלום לייצר עלילה פנטסטית וסוחפת שאין לה ולישראליות כמעט דבר במשותף. אולי אין בו המצאות גדולות, אבל המכלול יוצא דופן ומוצלח

      יואב בלום (יח"צ)
      לא הסופר הישראלי הממוצע. יואב בלום (צילום: יח"צ)

      כאשר הקורא הממוצע ניגש לכריכתו האחורית של ספר, הוא יודע בדרך כלל למה לצפות. טיזר קטן למה שמחכה לו בספר, כמה מילים אודות הסופר, טקסט שיווקי, המלצה או שתיים מאת סופר זה או אחר וברקוד. מה שהוא לא מצפה לראות על כריכתו האחורית של הספר, הוא את מה שמצפה לו על "המדריך לימים הקרובים", ספרו החדש והשני במספר של יואב בלום. במקום הדפוס הסטנדרטי שאנחנו רגילים אליו, הכריכה האחורית כאן פונה באופן ישיר לגיבור הספר, משכנעת אותו להרים אותו מעל המדף ולקחת אותו. שאר הקוראים פחות מעניינים את הכותב, שמבחינתו כתב את הספר עבור קורא אחד. קורא שקיים רק בתוך דפי הספר, וקורא אותם במקביל להתרחשויות שעוברות עליו.

      גיבור הספר הוא בן שוורצמן. מעין ליימעך וודי אלני, שחלם מאז ומעולם להיות עיתונאי, אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. שוורצמן, הלוזר הנצחי, מצליח לפספס את ההזדמנות היחידה שלו עד כה להתבלט ולרדוף אחרי החלום שלו. עד שיום אחד הוא נתקל בחנות הספרים בספר, שכבר בכריכתו האחורית פונה אליו בשמו ומתאר את מה שעובר עליו באותו רגע. המפגש הזה מוביל אותו להרפתקה שתטרוף את הקלפים ותשנה את חייו. עוד לא נפתח עמוד אחד בספר וכבר ניתן להבין שבלום הוא לא הסופר הישראלי הממוצע, וכי "המדריך לימים הקרובים" צופן בחובו הבטחה לחוויה אחרת, שונה באופייה מזו המוכרת לקורא משלל הספרים שאגר בשבוע הספר האחרון.

      ובאמת, שני הספרים של יואב בלום, גם "המדריך לימים הקרובים" וגם "מצרפי המקרים" המצוין שקדם לו, מאוד לא "ישראלים". גם כשהם מתרחשים כאן בלבנט, סובלים ממזג האוויר הישראלי המזרח תיכוני, מורידים צ'ייסרים של ערק ומעשנים נובלס בבר השכונתי, הם מתקיימים במנותק מהמציאות הישראלית שאנחנו רגילים לקבל במנות גדושות דרך העמודים הראשונים של העיתונים, המהדורות המורחבות והמבזקונים. נכון, התפאורה היא אותה תפאורה שמוכרת לנו מהשיטוטים שלנו ברחובות, אבל העולם אינו אותו עולם. בספרים שלו אין אף אזכור למצב הביטחוני-פוליטי-גיאוגרפי-כלכלי של ישראל, אפילו לא רמיזה כזו או אחרת ל"מצב" או ה"סכסוך" או עוד מילים כאלה ואחרות שהיו יכולות להתייחס לסביבה הייחודית בה מתקיימים הסיפורים שלו.

      המדריך לימים הקרובים (יח"צ)
      נאמן לעצמו עד הרגע האחרון. כריכת הספר (צילום: יח"צ)

      בעצם, לבד משמות הגיבורים והרחובות ושפת הדיבור הטיפוסית כל כך, הסיפורים שלו היו יכולים להתקיים בכל מקום אחר בעולם, ובכך הופך עצמו בלום לעוף ונטע זר בספרות הישראלית שאוהבת כל כך לדוש בסביבתה. ואולי כבר בעצם זה שהוא מתקיים בתוך עולם שונה כל כך מזה שמביט אליו מהמראה, הוא יוצר קרקע מושלמת לפנטזיה המודרנית שצפויה להגיע אחר כך. הרי אם נקודת הפתיחה שלך פנטסטית כל כך, השמיים הם לבטח הגבול, והרי מה היא המטרה העיקרית של ספרות הפנטזיה אם לא לאפשר לקורא לברוח לרגע מהעולם האמיתי בו הוא נאלץ להעביר את ימיו?

      כסופר שהוציא תחת ידיו יצירה מוצלחת אחת, בלום מרשה לעצמו יד מעט יותר חופשית להתנסויות במסגרת ספרו השני, ורובן מצליחות להעשיר את הספר שלו ולקדם אותו יפה. אחת ההתנסויות המעניינות בספר הזה מגיע מהמפגש של גיבורי הספר עם הסופר שכתב אותם. הוא לא הראשון שעושה את זה, ובטח שלא האחרון. מישל וולבק פוגש את דמות האמן שלו בספר "המפה והטריטוריה" ומסיים בצורה חולנית למדי, קורט וונגוט עושה את זה ב"ארוחת בוקר של אלופים" (עם סיום מעט פחות דרמטי) ויואב בלום עושה את זה ב"המדריך לימים הקרובים". אבל הוא לא עוצר במפגש הבלתי אמצעי בין הכותב והנכתב. המשחק שלו עם המדיום (גם אם מאוד פשוט) מבוצע בצורה מבריקה, כזו שמתגלה לקורא ונחשפת בפניו באיטיות, לעתים רק אחרי שסיים לקרוא את הספר ומגלה עוד פיסת רמז ההופכת את הספר הזה ליוצא דופן.

      בכלל, אם מסתכלים על הספר הזה ברמת המאקרו, אפשר לראות שאין כאן המצאות גדולות. נכון, הרעיונות של בלום והדרך בה הוא מעביר אותם מרעננים ומהנים, אבל מעט מאוד השתנה בסכמה שמובילה את הפנטזיה המודרנית מאז נכתבה האודיסיאה, אי אז לפני כ- 3,000 שנים (מה שמעיב מעט על הגדרתה כ"מודרנית"). בבסיסה של הסכמה גיבור בן עולמנו היוצא למשימה הגדולה עליו בכמה מידות, כאשר במהלכה הוא גדל אל תוך החליפה הגדולה שממתינה לו, תוך שהוא נחשף לעולם מופלא ושונה מזה המוכר לו. הדברים היחידים שמשתנים בסיפורי הפנטזיה מהזן הזה הם שמו של הגיבור המוביל את העלילה, והתלאות שיחכו לו בדרך. יש סופרים שבנו קריירה שלמה על השטנץ הזה (מי אמר ניל גיימן?) ומצליחים לחדש אותה פעם אחר פעם בלי לטחון אותה עד דק, אז למה ש"המדריך לימים הקרובים" לא יצטרף לחגיגה, ייקח לעצמו נתח נכבד מהסכמה ויטען גם הוא לכתר? באמת שאין שום סיבה, בעיקר כשהוא כתוב בצורה קולחת, מהנה ומשכנעת כל כך, ובעיקר כשהוא מצליח לשבור מוסכמות אחרות ולהישאר נאמן לעצמו עד הרגע האחרון.

      המדריך לימים הקרובים / יואב בלום, הוצאת כתר, 340 עמודים