פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 53: האלבום החדש של מירי מסיקה לא מתרומם

      למירי מסיקה יש קול עצום וכרזימת הגשה כובשת, אז למה בכל זאת באלבום החדש היא נשארת בגבולות הגזרה הכי בטוחים שלה ולא מצליחה לרגש? טור המוזיקה הישראלית של נדב מנוחין

      מירי מסיקה (ניב אהרונסון)
      מירי מסיקה (צילום: ניב אהרונסון)

      מירי מסיקה - "סימנים על החול"

      מעניין לחשוב על 2004 כשנת מפתח במוזיקה הישראלית. השיא של גל ההיפ הופ הישראלי, האלבום הראשון של רונה קינן, "ענה לי" של אהוד בנאי, "מנועים קדימה" של אלג'יר, "ניצחת איתי הכל" של עמיר בניון, ניסיונות הפופ המערבי של רוני סופרסטאר והאחיות פיק בחסות התמיכה של ערוץ 24 הצעיר, ההתנפצות של יוצאי "כוכב נולד" הראשון החוצה - וגם, לקראת הפריצה הראשונה של מי שעתידה להיות הקול המשמעותי ביותר של העשור הבא - מירי מסיקה, שהוציאה לקראת סוף אותה שנה את הסינגל הראשון שלה.

      זאת הייתה יריית פתיחה לקריירה מסחררת עם כמות עצומה של להיטים ביחס רוב האמנים בני גילה, והם מרוכזים בעיקר בשני אלבומיה הראשונים, ששימרו נוסחה מנצחת: קול עצום, כריזמת הגשה כובשת, בלדות שמשלבות מרכיבים ממגוון מסורות מוזיקליות משאנסונים ועד למוזיקה מזרחית שמגלמות דימויים נשיים סטנדרטיים שכל אחת ואחד יכולים לאהוד (הפאם-פטאל של "אף אחת", ילדה של אבא ב"באה אליכם" וכן הלאה). האלבומים השלישי והרביעי שלה, במקביל לקריירות של שותפיה למה שכונה "כנופיית רימון", ניסו לחפש כיוונים אחרים ונתקלו לראשונה בכתף הרבה יותר קרירה.

      אז באלבום החדש של מירי מסיקה (הפקה, כרגיל, של בעלה ושותפה ליצירה אורי זך) היא נמצאת שוב בגבולות הגזרה הכי בטוחים שלה. זה לא דווקא דבר רע. אלה שירים שתפורים למידותיה וליתרונותיה של מסיקה. לכאורה, זה מה שהיא אמורה לעשות. בזה היא טובה. מצד שני, זה קצת צפוי מדי. גם כאן קצת תפילות, קצת שירי אמא, קצת העצמה נשית, קצת סלסולים, קצת שירי אהבה, קצת זיכרונות מפעם. והצפוי הזה הופך את "סימנים על החול" לאלבום כמעט מכני. הוא מרגיש כמו אוסף שירים שהונדסו היטב בתוך תבנית מוכרת לעייפה. הם מוגשים טוב, הם מופקים טוב - אבל משהו שם לא עובד. סינתטי מדי, ולכן גם לא מרגש. באזורים שבהם מסיקה פועלת, עם הסחורה הייחודית לה שהיא מוכרת, ריגוש זה הכל. באשר ל"סימנים על החול", דווקא אדישות תהיה תגובה לגיטימית לחלוטין.

      במבודד, יש כאן כמה שירים לא רעים בכלל: הבלדות "כפתור ומפתח" ו"רוץ ילד רוץ", או השיר השקט "על היופי" שכתבה רחל שפירא. לחילופין "תזכיר לי" שבו היא קצת משתחררת (לחן מוצלח של סגיב כהן, שכל מפגש שלו עם המיינסטרים הישראלי הוא מפגש משמח) או "עזור לי" הסוגר, רגע נדיר באלבום הזה שבו היא שוב חושבת על עצמה כעל זמרת גדולה שרוצה לשיר בשביל אחרים. אבל רוב הזמן זה לא מתרומם לשום מקום. יש אפילו שיר בשם "דמעות" שכתבה והלחינה קרן פלס, שנשמע כמו פרודיה על שירים שקרן פלס נותנת למירי מסיקה.

      ואולי, זה קצת כמו סם. נקשיב לאלבום החדש של מירי מסיקה, קולו של האמ-אמ-אמא של אמצע הדרך, ונדע שהכל בסדר, הכל חזר לשגרה. הימים ימים מטורפים, ואנחנו כה זקוקים לתמהיל המנחם הנעים הקבוע שמחכה לנו ברדיו. נקשיב לזה ונעמיד פנים שהכל בסדר, שהלוואי שהכל בסדר. השגרה המנוונת, הסתמית, ונטולת השנאה שלנו (על הנייר ומתחת לפני השטח), שבה כולנו רק רוצים לחיות את חיינו בשקט. לכן זה לא כל כך משנה כרגע איך באמת נשמע החדש של מירי מסיקה. כרגע, זה מוכר וזה נוח כמו כרית אחרי יום מפרך. אין לנו צורך בשום דבר מעבר לזה עכשיו.

      בקטנה

      לרמי פורטיס, שחגג עכשיו יום הולדת 60, יש מורשת שמתחילה הרבה לפני ותימשך, אני מקווה, הרבה אחרי ההתבזות שלו באקס פקטור. הפאנקיסט הישראלי המקורי, הפרפורמר הענק, השיגעון, הדמיון הבלתי נגמר. האבחנות הבוטות של המציאות, של אובדן הערכים, של החורבן האנושי הגדול: "בוקר שוב עולה, שקט ודממה. האדמה היא צל שחור. ערפל צהוב נח על פני הרחוב. אין כבר עיר ואין רחוב. אין פנאי ואין עותק תקווה, הכל מתמוטט נשאר רק חלום - כשהפטרייה הופיעה פתאום בחלון. אין ספק שזוהי שקיעתה של הזריחה". השיר הענק הזה, עם אחד מתפקידי הבס המדהימים שנעשו כאן, המנצנץ מכל היהלומים לנצח שלו, ולו רק עליו - האיש ראוי לחיי נצח בדברי הימים של המוזיקה הישראלית. ולו רק בשבילו. כאן הוא מבצע אותו יחד עם שלומי ברכה ויהודית רביץ. ענק.