פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הקמצן" בהבימה: קלאסיקה מטופלת היטב שלא נופלת לחנופה

      יעקב כהן מגלם נפלא את התפקיד הראשי בהצגה "הקמצן", ומעצב דמות נוגעת ללב, מצחיקה ואנושית. וההצגה ככללותה מתאימה לכל הקהלים דווקא כיוון שהיא לא מעגלת פינות

      הצגה הקמצן בהבימה 2014 (יח"צ , ג'ראר אלון)
      מצליח לייצר רגעים צ'פליניים. יעקב כהן מתוך "הקמצן" (צילום: ג'ראר אלון)

      אם התיכון ייבש לכם את כל התשוקה לתיאטרון עם "הקמצן" של מולייר – התיקון שלכם מציג על בימת תיאטרון הבימה ממש בימים אלו; אם במקרה קרה ההיפך, ורק חיפשתם מאז ביצוע שאינו מעליב, היסטרי ושטוח לאותו הרפגון מר נפש, קמצן שנוא שאהבתו האמיתית היא קופת הכסף שלו – המשאלה שלכם מציגה על בימת תיאטרון הבימה ממש בימים אלו.

      קלאסיקות, כמו פירצות, קוראות לגנבים; רק שעם קלאסיקות מדובר בגניבת דעת. סימון ה-V שיש בעיסוק בקלאסיקות (ושיהיו אלו שייקספיריות, יווניות, מולייריות, קומדיה דל ארטיות ומה לא), פעמים רבות מדי מאפשר בטעות לתיאטראות הרפרטוארים איזו מין חירות מוגזמת לעיגול פינות. כאילו שאם אומרים לעצמם הצופים – "נלך נראה איזה שייקספיר קטן?", די בזה כדי למלא את חובת תרבות יום א' של כל הנוגעים בדבר. כך אנחנו מקבלים עיבודים מחרידים לקלאסיקות, חנפנות וקריצות בוטות, בידור זול במסווה של תרבות גבוהה. אין צורך אפילו לנקוב בשמות – מי שפקד את התיאטרון בשנים האחרונות יידע למצוא די דוגמאות משל עצמו.

      והנה, "הקמצן", מצליח ללכת בעדינות על הקו המבורך שבין בידור במובן הטוב ביותר של המילה בידור, ובין אמנות שמכבדת את הקרקע ממנה צמחה. ובראש ובראשונה העניין מצליח בזכות הבימוי שמזהה בתוך הקומדיה את הכאב האמיתי – ואין קומדיה בלי כאב, הכאב הוא האמת והאמת היא שמעמיקה את הבדיחה. העיקרון הוא כמו קמצוץ המלח בעוגה – זה מדגיש את טעמיו של זה, זה מה שהופך את העסק ממאכל לילדים לכזה שהחיך הבוגר יעריך. אז הנה מילה טובה על הבימוי של אילן רונן שלא מפחד מהדרמה שבבסיס הקומדיה, ועוד הרבה מאוד מילים טובות ליעקב כהן, שמגלם נפלא את הקמצן.

      הצגה הקמצן בהבימה 2014 (יח"צ , ג'ראר אלון)
      סצן ימני לאופן בו קלאסיקות צריכות להיות מטופלות. מתוך "הקמצן" (צילום: ג'ראר אלון)

      אותו הרפגון קמצן, נעשה לו עוול בכל אותן אינטפרטציות קומדיה דל ארטה שכל מה שהבליטו בדמותו היו אלמן מר נפש, קמצן חולני שמתעמר בסובביו. אבל הביצוע של יעקב כהן, שיש בו רגעים צ'פליניים של ממש, הופך את הרפגון לכזה שניתן לאהוב, ולרחם, ואפילו להזדהות עימו. כהן נושא את מרכז הכובד של ההצגה על כתפיו, כאביהם שטוף הבצע והחרדה של קלאנט (אביב אלוש) ואליז (רינת מטטוב) שאוהב קודם את כספו ורק אז את ילדיו. אבל הרפגון של כהן הוא גם אדם בודד, אכול פארנויה, כנראה סובל מהפרעת OCD, שרוצה להיות נאהב בזכות עצמו ולא כספו; וכשמתארים אותו ככה, הוא בעצם די נוגע ללב. כהן הולך על הביצוע הנוגע ללב של הרפגון, ומצליח במשימה הלא פשוטה הזו.

      לצדו של כהן, קאסט מרשים ומוצלח של שחקני הבימה הצעירים; אביב אלוש המגלם את בנו המתוסכל של הרפגון, מגלם את תפקידו נאמנה – ביהירות, נמרצות וזעם כבוש. בכלל, אלוש מחזיק היטב בשני הכובעים – התיאטרלי והטלוויזיוני שלו. דווקא רינת מטטוב, כבתו המאוהבת במשרתו של הרפגון – מאכזבת ומדוקלמת הפעם, ומשום מה דמותה של אליז מעוצבת באופן חד ממדי וכבוי. שאר תפקידי המישנה המלווים את "הקמצן", מוצלחים מאוד, ובמיוחד ראויים לציון טלי אורן שמבריקה כשדכנית החריפה והאופורטוניסטית, עידן אלתרמן בתפקיד קטן וחמוד מאוד ורוברט הניג המדויק והאלגנטי.

      "הקמצן" נהנית ממוזיקה מוצלחת, תלבושות נהדרות באופן יוצא דופן (מאור צבר), ומעיצוב במה קולע ונקי שמעביר את העיקרון הדרמטי של האופן בו מוחו של הרפגון מייסר אותו – מאחורי כל דלת אורב אויב או גנב, מאחורי כל דלת מתרוצצות שמועות. כל אלו, נוסף על העיבוד של אלי ביז'אווי, מסייעים ל"הקמצן" להפוך להצגה מכובדת ונכונה במינונים – היא מתאימה לכל הקהלים מבלי להזדקק לתעלולים, פעלולים וגניבת הדעת. היא לא נופלת (להוציא כמה רגעים בסופה, בהם נדמה שהקריצה אל הטלנובלה הופכת מעיקה), לחנופה ופופולאריות זולה, והיא צריכה להיות סמן ימני לאופן בו קלאסיקות מטופלות בתיאטרון המודרני.

      האם תלכו לראות את יעקב כהן ב"הקמצן"? ספרו לנו בפייסבוק