אם יש צדק – יופע מיד!

בננרמה היא ללא ספק אחת הלהקות שנעשה להן העוול ההיסטורי הגדול ביותר בתולדות הפופ. אמנם יש מידה מסוימת של צדק בדבריו של מי שרשם אותן בין דפי ההיסטוריה כשלישיית צ'ארט-פופ המקפצצת לצלילי הביט הקבוע של סטוק-אייטקן-ווטרמן כל הדרך אל הבנק, אבל הוא שכח שזה מה שהן נהיו בשלב די מאוחר בקריירה שלהן, אחרי שהן כבר ירדו מנכסיהן וניסו להשתקם במצעדים.

למרות שהגישה הזאת מעולם לא השתרשה, הרשו לי לעשות תיקון ביחס כלפי בננרמה על ידי יצירת הפרדה מוחלטת בין שתי תקופות בלהקה, כפי שנהוג לעשות אצל המאניק סטריט פריצ'רז, לדוגמה. כמו שידוע שהקשר בין האולד-מאניקס לניו-מאניקס הוא רופף למדי ויש הבוחרים בכלל להתעלם מהקשר בין שתי הלהקות (כמוני למשל), הרשו לי ליצור הפרדה בין האולד-בננרמה (מ-81' עד אמצע האייטיז בערך) והניו-בננרמה (מהחצי השני של האייטיז ולנצח). ואם את השבר בין האולד-מאניקס לניו-מאניקס מסמלת היעלמותו של ריצ'י, אזי שאת השבר בין האולד-בננרמה לניו-בננרמה מסמלת עזיבתה של שיבון פאהיי, שברוך השם לא נעלמה והיא עדיין בריאה ושלמה, אבל בדיוק כמו שהמאניקס לעולם לא יחזרו להיות אותו הדבר בלי ריצ'י, גם בננרמה לעולם לא יחזרו להיות אותו הדבר בלי שיבון. והאמת היא שבשני המקרים עבר כל כך הרבה זמן שגם אם ריצ'י/שיבון יחזרו, זה כבר לא יעזור.

אחת הסיבות שזוכרים את בננרמה כמכונת להיטים נבובה עם נטיות קלאב-מדיות ותו לא (שלא בצדק!) היא דיסקי אוסף. האוסף החדש, הכפול והוורוד, “The very best of Bananarama”, שיצא עכשיו לכבוד יומולדת 21 ללהקה (כך כתוב בעטיפה), הוא דוגמה מצוינת לכך. קודם כל חייבים לציין כמה האוסף הזה מיותר, שכן יצא להן כבר אוסף להיטים לא פחות שלם וממצה לפני שלוש שנים. ולא רק שהוא מיותר, הוא גם מעצבן מאוד, בגלל שתי הסיבות הבאות: א. אין בו את סינגל הבכורה שלהן, Aie a mwana"” (ב-81' כולם היו בקטע האפריקאי) בהפקת פול קוק מהסקס פיסטולס, ב. מצורף אליו (בהוצאה מוגבלת אמנם, אבל גם זה יותר מדי) דיסק בונוס מלא ברמיקסים פרחיים ללהיטיהן הגדולים, הנעים בין מיקסי יורו-זבל במקרה הטוב לקלאב-טראנס-לייט במקרה הפחות טוב, שאף אדם לא צריך לשמוע אלא אם כן הוא די.ג'יי חתונות.

האוסף החדש מקדיש לשנים הטובות של בננרמה אחוזים מזעריים. מצד אחד קשה להאשים אותו כי השנים הטובות שלהן באמת היוו חלק קטן מהקריירה שלהן. מצד שני, אם עורכי האוספים הללו היו נענים לקוד האולד-בננרמה והניו-בננרמה, הם היו מבינים שאין צורך להכליל באוסף שום דבר שיצא אחרי 88' גג. כאמור, קשה להסיק את זה מהאוסף, אבל עד 84' בערך בננרמה היו להקה מצוינת, שובבית ועצמאית, שדבקה באתוס הפאנק ממנה צמחו שלוש בנות הלהקה ושלמען הגשמתו הן היגרו ללונדון בשנייה שהן היו בגיל הנכון.

הן התחברו עם פול קוק, הוזמנו לפגישה על ידי מלקולם מק'לארן (ויצאו מלכות כשסירבו לשיר את השיר שהחצוף תכנן עבורן, “Don't touch me down there, daddy”), תפסו את עיניו של טרי הול והתארחו ב“It Ain't What You Do” של להקתו דאז, פאן בוי ת'רי, ובכלל הוציאו שירים מעולים כמו “Cruel Summer” ו”Robert De Niro's Waiting”. בעידן שבו לחברות בלהקות בנות יש עיניים מתות (ראיתם פעם את המבטים של השוגאבייבז – שהן דווקא טובות - או של אטומיק קיטן – שהן דווקא גרועות - בטופ אוף דה פופס?), להקה כמו האולד-בננרמה היא קונספט כמעט בלתי נתפס. בננרמה עשו מה שהן רצו, איך שהן רצו, ותמיד היה מי שהתלהב.

ואז התחיל העניין הזה עם סטוק-אייטקן-ווטרמן. כשזה התחיל אי אפשר היה להאשים את הבנות בכלום. בתור נערות מעודכנות ומתקדמות התלהבו שרה, קרן ושיבון מהצליל החדש של ההיי-אנרג'י שהשתלט על המועדונים באמצע האייטיז ורצו לעבוד עם המפיקים שהיו אחראיים ל“You Spin Me Round” המצוין של Dead or Alive. שיתוף הפעולה הראשוני בין שתי השלישיות באמת היה מוצלח והוליד את אחד מהמנוני הגייז הגדולים של כל הזמנים – הקאוור הקאמפי של בננרמה ל"ונוס" של שוקינג בלו. למרבה הצער בננרמה נשאבו עמוק יותר ויותר לעולמם של סטוק-אייטקן-ווטרמן ותוך זמן קצר הפכו לעוד להקה בארסנל שלהם, לצד קיילי, ג'ייסון, ריק אסטלי וכל השאר. העצוב הוא שאפילו השירים שלהן מתקופת סטוק-אייטקן-ווטרמן, כמו “I Can't Help It”, “I Heard A Rumour” ו”Love in the First Degree” הם אוצרות מופלאים לעומת ההידרדרות שעוד צפויה להן, אחרי שאפילו מחליפתה של שיבון (ג'קי או'סאליבאן הכעורה) כבר לא היתה בתמונה ושרה וקרן המשיכו לבדן כצמד.

עד מהרה בננרמה הפכו לתואמות סטפס, ולמרבה הצער האוסף החדש מתמקד הרבה יותר מדי בניו-בננרמה (שממשיכות להוציא תקליטים עד עצם היום הזה!) ובשירים המכוערים שלהן, כמו “Movin' On” שנשמע כמו אבבא-טינז, רחמנא ליצלן! אנא מכם, זכרו את בננרמה, רק אל תזכרו אותן כך.


* ,The very best of Bananarama, הד ארצי