עדיף פור פליי

לפעמים אתה הכי שונא את זה שהזמן פשוט לא עומד מלכת. כמו לדוגמה כשיוצא דיסק חדש של קולדפליי. הדבר הראשון שחשבתי עליו זה: שיט, אבל רק עכשיו יצא הדיסק הזה שלהם, הבכורה הסופר מוצלחת. וזהו, שזה יצא כבר ב-2000. איך הזמן עובר כשנהנים, ואיך אני כבר נכנס לעוויתות של פחד ובמוח שלי מתרוצץ, מעורבל וחוזר על עצמו, כריס מרטין ונהימות הלוויתן הפצוע שלו (ככה נשמע לי עכשיו ברטרוספקטיבה פסיכוטית הלהיט הזה שלהם, "ילו". שיר מושלם).

ומה, אז אני שונא את קולדפליי? חס וחלילה. לא יודע אם צריך להרחיק לכת עד כדי. בשביל לשנוא משהו ממש צריך גם לאהוב אותו קצת לפני אולי. אפשר לומר שקולדפליי מייצגים אצלי סבל. את הסבל הקיומי שמריח כמו מכוניות שעומדות הרבה זמן בפקק, כמו אוקיינוסים גועשים של בטון, כמו נסיעות ארוכות ויומיומיות באוטובוס, שבסימבוליקה הייתי אומר שלא מגיעות לשום מקום.

לסבול בשקט. להתרגל לסבל. נשבע לכם שאם לא הייתי מוכרח לא הייתי אומר מילה רעה על קולדפליי. כולי עם נואל גלאגר בעסק הזה של הרגשות כלפיהם, אבל בקטע הרבה יותר מופנם ומבלי לנבל את הפה. וברור לי שהם גם בחורים טובים. הם לא הסכימו למכור את השירים שלהם לפרסומת, כך שמעתי, ובעמוד האחרון של העטיפה של הדיסק הם מרביצים קמצוץ של דברי תוכחה אנטי-גלובליסטים, עם תוספת של רשימת אתרים מומלצים (גרינפיס.אורג, אמנסטי.אורג) בסגנון רייג' אגנסט דה מאשין.

וגם שתדעו שהאלבום החדש שלהם הוא יותר טוב מהקודם. ואם אהבתם את הקודם, אני יותר מממליץ בפה מלא ובלב שלם גם על בדיקתו של החבר הזה. אין הרבה סיכויים לצאת מאוכזבים. הפקה, התחבטויות משודרגות של מרטין, שירים יותר נכונים. כיף אמיתי לחובבי דרים-פופ שכזה. נדמה שלעולם אוותר מנומנם אל מול יצירות שכאלה, אבל יותר מסביר שמדובר בפאק ספציפי בי. אני גם חושב שלהיות בונו בגיל 24 נשמע די תיק, ודוגרי תראו איפה אני מדשדש בזמן שכריס מרטין עושה חיל ובונו כבר הספיק לטחון את לורה בוש מכל הכיוונים.

קחו ממני את המלצת השבוע ובדקו את החדש של קולדפליי. אולי הם גם יזכו בעוד מועמדות לפרס מרקורי, מי יודע. ובכל מקרה, לכו על זה, מדובר באלבום טוב מאוד. והיה ואתם עריריים ומשונים ומשובצים כמוני, סביר להניח שאם תשימו פליי ותגבירו את הווליום מספיק חזק תמצאו את המזור לבעיות השינה שלכם.


Coldplay - "A Rush of Blood to the Head", nmc