פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      משדרי החדשות: הסיפור של איילה חסון והטייס המוסרי

      גם בערוץ הראשון, המקום בו איילה חסון נוהגת לשאול את השאלות הקשות, נכנעו למיינסטרים ולאהדת הצבא בערב שבת. הילדים המתים בעזה? אה, הם הבלתי מוסריים שהעזו למות

      פריימריז קדימה (צילום מסך)
      מחמיאה לטייס על ארגונמטים. חסון (צילום מסך)

      בדקה הארבעים לשעה השלישית של "יומן שישי" בערוץ הראשון נכנעתי ועזבתי.

      לפי התכנון, התכנית היתה אמורה להימשך שלוש שעות. אין לי מושג אם כך היה, או שמא היא ממשיכה עד לרגע זה ממש. אין לי שמץ טענה על אורכו של המשדר, זה מה שמקובל בימים אלה ואצל המתחרים לא היה פחות משמים.

      למעשה אין לי טענות כלל לגבי מה ששודר. קצת צבע מאשקלון בהפצצות, קצת צבע עם עובדי חממה תאילנדים בהפצצות ובין לבין תשדירי "אל תסגרו אותנו כי בלעדינו תשארו רק עם חמש מאות ערוצים".

      קטונתי לחלוק ציונים לאיילה חסון, העיתונאית היחידה בישראל שכבר מזמן יכלה להתרווח על כורסת המגישה ובכל זאת מתעקשת להיות רפורטרית. בערב שבת, כהרגלה, היא הובילה את המשדר הבלתי סביר הזה מבחינת אורכו כשפניה אומרים: "שלום לכם שם בבית. אתם חושבים שאתם סובלים? אני צריכה לסבול אותם לידי באולפן".

      אותם זה את אבי דיכטר, שלאור תדירות נוכחותו באולפני הטלויזיה יש לשקול האם עדיין הוא ראוי להופיע על תקן "...ואתה גם תושב אשקלון", שאול מופז, רב טייס במילואים ואיתם עודד גרנות הענייני תמיד ואורן נהרי המעניין תמיד.

      דיכטר על האסיר X: "כשנשקף איום - יש לפעול" (רויטרס)
      האם הוא עדיין תושב אשקלון? דיכטר (צילום: רויטרס)

      אז איפה הבעיה?

      שבכל המלל לא היתה אפילו שאלה אחת שלא נשאלה ונענתה קודם, לעיתים על ידי אותם אנשים. לא היה אפילו ניסיון רופס של מראית עין להקשות בשאלות נוגדות קונצנזוס שאיילה חסון, בדרך כלל, אינה חוששת מהן.

      למעשה הקטע היחיד בכל המשדר הזה שהצליח לגרום למגישה לצאת משלוותה היו רעידות מכשירים סלולריים על שולחנה והיא הורתה לסלקם ומיד. אם התקיפות הזו היתה מופיעה לרגע בכתבה המתחנפת על הטייסים ("היו שקראו לכם השבוע הרעים לטייס", פעה בהתרגשות כתב צעיר מול טייס חסוי שגיחך בהבנה), הכל היה שונה.

      "היו שקראו". לא קרדיט לעיתונאי בודד ואמיץ שהעז לצאת כנגד הקונצנזוס, לא הדרת כבוד בסיסית בפני עיתונאי ותיק ומנוסה ממך, רק שיוך קבוצתי שמנסה להקטין את מחאת גדעון לוי בתוככי קבוצה אלמונית של "היו שקראו". קרדיט זה כל כך אייטיז.

      הייתי שמח אם אילה חסון היתה מסתייגת מהזלזול של הכתב במי שהיא בוודאי מכירה בחשיבותו כעיתונאי לוחם ועצמאי. כמובן שזה לא קרה. זה לא הזמן לחינוך. במקום זאת היא החמיאה לרב טייס במילואים "על הארגומנטים" והשתכנעה ברצון שחיל האוויר מוסרי ושלמעלה משבעים ילדים בכמה ימים, הם הבלתי מוסריים שהעזו למות למרות מאמצי כוחותינו.

      גדעון לוי (ברני ארדוב)
      קול אמיץ בהמון. לוי (צילום: ברני ארדוב)

      כצפוי, במלחמה משתנה הקול והוא הופך אחיד, אלא שהמלחמה של הערוץ הראשון הפעם היא כפולה. האנשים הטובים הללו נלחמים על חייהם המקצועיים ופרנסתם מול פוליטיקאים שעתידים לקבוע את עתידם וזה בוודאי לא הזמן להטיל ספק בצעדי השלטון.

      במצב כזה אני לא מרגיש נוח להתלונן על החד-קול של המשדר, ולא הייתי מצפה מהערוץ הזה, בעת הזו להושיב ליד השולחן את יונתן שפירא, אבל מופז ודיכטר אחד אחרי השני? במה הם שונים? מה יכול להגיד האחד שהשני לא אמר ולהיפך. מדוע לא קול אחר, שיאמר, "כן אבל"?

      את מי?

      אין לי מושג.

      הרי רצף השידורים בכל הערוצים הוא מסע חנופה מתמשך לקול האמצע. זה שאוהב את הטייסים והחיילים ללא סייג ולא רוצה לדעת מה קורה אחרי שהם נכנסים למחנה פליטים.

      במלחמת לבנון הראשונה היה שר אחד בממשלת בגין שהשמיע קול אחר. קראו לו מרדכי ציפורי. חירותניק מהמחתרת שעשה קריירה צבאית מרשימה והיה היחיד שהעז לתהות במקום בו השרים נהו בהערצה אחרי שר הביטחון שרון והונאותיו. המחיר ששילם היה סילוק אבל הוא התגלה כאיש אמת שלא פחד לשאול שאלות קשות , גם כשהמחיר של לצאת מול שר בטחון חזק וראש ממשלה נערץ, היה ברור לו.

      הייתי מציע לאילה חסון להביא בהקדם את המוטקה ציפורי הנוכחי.

      האם יש כזה? אם הוא מוכן לדבר בקול?

      לא ידוע לי.

      אני משוכנע שאם ישנו, איילה חסון היא העיתונאית עם היושרה להביא אותו, למרות הרגישות בערוץ ולמרות דביקות ההסכמה הלאומית. בינתיים זה לא קרה.

      שאלה ששכחתם לשאול:

      מה נטלה הילה אלרואי, בדרך כלל סמל למקצוענות ודייקנות, כשהחליטה לכנות מפגינים שהפגינו למען הפסק לחימה ושלום, שמאל קיצוני?