פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אם "מתים לרגע" היתה מסתפקת בלהיות חיקוי ל"האנטומיה של גריי" היה קל יותר לכולנו

      הדרמה היומית החדשה "מתים לרגע" מפתיעה דווקא ביכולת שלה לבצע את נוסחת סדרות בית החולים באופן מספק. לכן לא ברור למה דחוף היה לה להיות גם סדרת מד"ב

      אם "מתים לרגע" היתה מסתפקת בלהיות חיקוי ל"האנטומיה של גריי" היה קל יותר לכולנו

      רגע אקטואליה, וגם בכלל – אחרי מלחמות יש גל של מה שנקרא "בייבי בום", הריונות רבים יותר סטטיסטית, ביניהם לא מעט מהם אינם מתוכננים. לזה יש הסבר פשוט - מצבי דחק מדגדגים את היצר ההישרדותי, וה?תרבות היא פועל יוצא של זה. עוד רגעי קסם של המכונה המופלאה, מתרחשים כאשר חרדה - שמפרישה אדרנלין - מתורגמת כהתרגשות של התאהבות. ולמה השיעור הזה בכימיה? בגלל "מתים לרגע".

      סדרות בתי חולים עבדו, עובדות ועוד יעבדו על הקהל כמעט באוטומט: רופאים הם הדבר הקרוב ביותר במציאות לגיבורי על, ומה עוד אנחנו רוצים לבד מחיזוק האשליה שיש מי שרוצה להציל לנו את החיים? ואם אפילו רק הצפייה בסדרות טלוויזיה שמעוררות חרדה ואז מפצות עליה בקתרזיס, יכולות לגרום להפרשת אדרנלין, אז מה כבר הפלא שאנחנו מתאהבים בהן ובגיבורים שלהם.

      אבל אליה וקוץ בה - סדרות בתי חולים עובדות בנוסחאות אפקטיביות שעדיף שלא לסטות מהן ימינה או שמאלה. לא בטוחים לגבי הנוסחה? עיינו ערך "שיקגו הופ", "E.R.", "האנטומיה של גריי". אלו הגדירו מינונים מדודים של דינמיקות אישיות-מקצועיות, היררכיות רופאים-מתמחים-אחיות, סיפורי אהבה לרגע, סיפורי אהבה שלא לרגע. חולים קסומים, חולים בלתי נסבלים, לפחות מקרה אחד של תסמונת מינכהאוזן, והרבה מאוד "קוד בלו" והחייאות דרמטיות.

      בתחילה נראה ש"מתים לרגע" היא הטייק הישראלי ל"האנטומיה של גריי", באופן שאפילו נראה שקוף, חבורת סטודנטים מצטיינים לרפואה מתקבלים לתוכנית יוקרתית להתמחות. דנה (אגם רודברג) היא בתו מלאת הפריבילגיות של פרופסור נערץ לרפואה, יולה (אביגיל הררי) היא לכאורה ברווזונת מכוערת, החברה הכי טובה של דנה היפה והמוצלחת. סלאבה (אדי קבטנר) הוא העולה הותיק והרגיש, אסמא (מאיסה אל-האבדי) היא הרופאה הערביה והאמביציוזית שמסתירה סוד, ועפר שכטר הוא דרור, המתמחה הפלרטטן והמקסים. את תוכנית המתמחים מנהל פרופסור לנדאו קפוץ הישבן (יובל סגל). את הדינמיקות של "מתים לרגע" אתם מכירים גם מבלי שראיתם אפילו חמש דקות, אין אפילו צורך להתעכב עליהן.

      מתים לרגע (יח"צ)
      היו יכולים להיות לה חיים פשוטים בהרבה. מתוך "מתים לרגע" (צילום: יח"צ)

      אבל נוסחה טובה היא נוסחה טובה, ו"מתים לרגע" מצליחה להיות תשובה ישראלית לא רעה בכלל לסבוניות בית חולים. הדיאלוגים די קולחים ובעלי מודעות עצמית, הליהוק מוצלח, וכל השחקנים עושים את שלהם על הצד הטוב ביותר, ובעיקר רודברג והררי. עד כאן אולי אין בשורות גדולות אבל נראה שתוכנית חמודה למדי - שלא נופלת למלכודות מבוכה של הפקה חלשה, בימוי אוטומטי ותסריט שנעשה כלאחר יד – יש. אבל ל"מתים לרגע" זה לא הספיק וצריך היה להשליך לתוך הקלחת עוד ממד של מדע בדיוני – כי זה מה שהילדים אוהבים היום. וכאן העניינים מתחילים להסתבך, וזה – למרבה הצער - לא מסוג הסיבוכים שמגיבים לאנטיביוטיקה, הרבה נוזלים ומנוחה. על גבי קו העלילה הברור מאליו, שנועד לגרום לנו להישאב אל דרמת הסטטוסקופים הזה, הולבשה גם תעלומת מתח-מסתורין-מד"ב-קשקוש. מתברר שפרופסור לנדאו הוא לא סתם נאד נפוח, הוא גם מדען שעוסק בניסויים בבני אדם באופן סודי, כמובן. ומה הם אותם ניסויים אם לא מבט אל החיים שמעבר למוות, והתעסקות חצי פרנקנשטיינית במדע.

      במהרה (ממש ממש במהרה, באופן שיגרום גם לפתי הגדול בעולם להרים גבה מפקפקת), גם הסטודנטים הנמרצים מחליטים להתעסק ברולטה הרוסית של "היי בואו נהרוג את עצמנו טיפונת, ונראה אם נוכל לקום לתחייה". ומכאן, "מתים לרגע" כבר צריכה לשחק ג'אגלינג חלקלק מאוד עם כדורי העלילה שלה כדי שלא להפיל אף אחד מהם – ביד אחת דרמת בית חולים, ביד שנייה סדרת מד"ב. על פניו מדובר בסיכון לא הכרחי, שאפתני אולי, אבל לא כזה שמצדיק בדרך כלל את עצמו.

      ל"מתים לרגע" היו יכולים להיות חיים פשוטים הרבה יותר בכל הנוגע לריצוי קהל דרמות בית החולים האוטומטי – שהוא, אם להשטיח את הסטטיסטיקות, מורכב בעיקר מנשים ומפלח צופים מבוגרים. אבל אם מנטייה להמציא את האיזמל מחדש, או אם בגלל האתגר המובנה – בחרו היוצרים לסבך לעצמם את החיים. יש בזה משהו שראוי להערכה, הגם שלא ברור עדיין, מהפרקים הראשונים, אם התעלול התסריטאי הזה יצליח להחזיק עצמו בחיים.

      "מתים לרגע": עפר שכטר דווקא אהב לבלות בחדר המתים


      מה אתם חשבתם על "מתים לרגע"? ספרו לנו בפייסבוק