23 שנים חלפו מאז ימי מלחמת המפרץ. נחיתת הסקאדים העיראקים וצלילי האזעקות שהיו מנת חלקה של תל אביב בישרו את בואה של דמות חדשה לעולם הספרות הישראלי - דמות נשית מודרנית, חזקה ופמיניסטית, כזו שלא נכנעת לתכתיבים חיצוניים ולוקחת אחריות על חייה. היתה זו טלילה כץ, גיבורת הספר "שירת הסירנה", ובת דמותה של הסופרת עירית לינור, שפרצה את הדרך לקול חדש ומהפכני לאותה תקופה.
למעלה משני עשורים חלפו, הצפירות העולות ויורדות שוב מכות בתל אביב, ו'גברת ורבורג', ספרה החדש של עירית לינור מגיע אל המדפים. גם אם הצפירות לא באות הפעם לידי ביטוי בתוך דפי הספר, קשה להימנע מההקבלה בין שני הספרים, למרות (ואולי בגלל) ההבדלים הרבים בין השניים ולמרות שארבעה ספרים אחרים פרי עטה של לינור מפרידים בין שתי היצירות.
הגיבורה נטולת השם, של 'גברת ורבורג', מספרת על מהלך חייה מאז היתה בת 11, כאשר השתנו לבלי היכר בעקבות כניסתה של משפחת סירקין לדירה הסמוכה, אי אז בשנות השבעים של המאה הקודמת. משפחת סירקין המתקדמת והמודרנית הקרינה על התא המשפחתי של המספרת וחוללה בו תהפוכות שספק אם מישהו יכול היה לנחש את תוצאותיהן.
הגיבורה הדוברת נזכרת בהתפתחויות בצורה מפוכחת ממרומי גילה, כך שמלבד העובדות היבשות, הקוראים מקבלים את פרשנויותיה ורמיזות לגבי העתיד לבוא. בעצם קבלת הסיפור ממקור ראשון, היא מצליחה לקשור את הקורא בגורלה ולקבל ממנו את תשומת הלב שהיא חסרה כל כך. היא מפתה אותו לחלוק עמה את סודותיה הכמוסים ולוחשת על אוזנו את תחושותיה ומאווייה, ובכך הופכת אותו לשותף היחיד שמלווה את חייה הסגורים. תהיה זו טעות לומר שהיא מתרפקת על אהבותיה הישנות, אבל היא כן בוחנת אותן באותה עין בוגרת שיכולה לראות דברים שלא רואים משם ולפענח סימנים שבזמן אמת אולי נעלמו מעיניה.
דמותה חסרת השם של הרומן, שונה לגמרי מהאישה החזקה שזכורה מ"שירת הסירנה". היא נותנת לחיים לסחוף אותה, כאילו רצונה החופשי חסר כוח או שאינו קיים. למעט הרגעים הנדירים בהם מתפרצים לפתע כלפי חוץ התסכול והתחושות העמוקות שלה. כמו טלילה כץ, גם גברת ורבורג מתחבטת בשאלות שברומו של הלב, אך בעוד שכץ לוקה בחוסר החלטיות מסוים, דמות המספרת כאן יודעת היטב את מי היא אוהבת, ועם מי היא רוצה להיות ואת מי תאהב לעד. השאלה שהיא לא מצליחה למצוא את התשובה אליה היא- למה?
בעצם בחירתה של לינור שלא להעניק שם לגיבורת הספר, בעוד שכל הסובבים אותה מתהדרים בשמות, כינויי חיבה, כינויי גנאי ושלל סיפורי מסגרת, היא מפחיתה מערכה של המספרת בעיני עצמה. גם בשיא פריחתה, כשהיא מביטה במראה היא לא רואה את היופי שמביט אליה חזרה, לא מאמינה ביכולות שלה, ומוותרת בקלות על העצמאות שלה ברגע שהיא יכולה.
עירית לינור היא אחת הכותבות המוכשרות של דורנו. השפה הקולחת בה היא בונה את העלילה, שלכאורה לא קורה בה יותר מדי, סוחפת, והקוראים יתקשו להניח את הספר מידיהם. היא משכילה לשמור את הקוראים על אש קטנה ולשחרר להם מדי פעם תוספות זעירות של חומר בעירה, השומר על התפתחות הדרגתית ובונה את עלילת הספר באיטיות, שיש בה הכל חוץ ממלאכותיות. הדבר היחיד שחסר בספר הזה הוא פיצוץ אימתני בסופו, של קליימקס אדירים, אך גם בלעדיו מדובר בספר רגיש, אמיתי ונפלא, שראוי לו להיכנס לפנתיאון הישראלי.
גברת ורבורג / עירית לינור, הוצאת אחוזת בית, 365 עמודים
האם תקראו את הספר החדש של עירית לינור? ספרו לנו בפייסבוק