לפני כארבעה חודשים ציינה ז'ולייט בינוש חמישים חורפים, והיו לה סיבות רבות לחגוג היא כבר זכתה בכמעט כל פרס אפשרי בעולם הקולנוע וממשיכה ללא הרף לקבל תפקידים אטרקטיביים על המסך הגדול. אם לא די בכך, הכוכבת הצרפתייה גם מביאה לידי ביטוי את כישרונותיה בשלל תחומים אחרים: שחקנית תיאטרון, פרזנטורית של חברות אופנה ונוסף לכל, גם ציירת.
לראשונה, אפשר היה להתרשם מכישרונה האמנותי ב-1991, עת גילמה ציירת ב"הנאהבים מפריז" והיתה חתומה בעצמה על הציורים שבסרט הפולחני. לפני כמה שנים התפרסם גם ספר שלם של דיוקנאות פרי מכחולה, והיום (חמישי) תגיע לארץ נגיעה נוספת מן המכחול של בינוש. הפעם זה יקרה ב"מילים ותמונות", דרמה קומית-רומנטית דוברת אנגלית, בה היא מגלמת ציירת ומורה לאמנות היוצאת לדו-קרב אינטלקטואלי מול קולגה (קלייב אוון) הטוען כי למילה הכתובה יש כוח גדול יותר מאשר לדימויים ויזואליים.
של מי היה הרעיון שאת תציירי בעצמך את כל העבודות בסרט?
"חברה שלי הציעה לי, ואז אני הצעתי את זה לבמאי פרד שפיסי, והוא התלהב וישר קפץ על ההצעה. מכאן והלאה, הציורים עמדו במרכז הדינמיקה בינינו. בדרך כלל, בזמן העבודה על סרט אני מדברת עם הבמאי על המהות של הדמות ושל התפקיד. הפעם, דיברתי איתו כמעט אך ורק על המשמעות של הציורים, והכל בא משם".
מבחינת הצופה הישראלי, "מילים ותמונות" הוא רק חוליה אחת מיני רבות ברצף ההופעות של הצרפתייה. שוחרי הקולנוע צפו בה לא מזמן מגיחה ב"גודזילה"; מנויי yes 3 נהנו ממנה זה עתה ב"קאמי קלודל" שדילג על האולמות כאן והגיע היישר לטלוויזיה; ובקרוב אפשר יהיה להתענג עליה ב"סילס מריה" - דרמה דוברת אנגלית, העוקבת אחר מערכת היחסים בין דיווה אגדית בגילומה של בינוש ובין העוזרת שלה (קריסטן סטיוארט) והיורשת שלה (קלואי גרייס-מורץ).
הסרט, שבכורתו העולמית התקיימה בפסטיבל קאן האחרון, לא מהסס להתמודד עם סוגיות בסדר הגודל של חילופי דורות, מחזוריות החיים והזדקנות. גם בינוש לא מהססת לדבר עליהן. "ברור שאני מרגישה את הזמן שעובר, ואיך אני יכולה לא להרגיש אותו כשהילדים שלי כל הזמן אומרים לי שאני זקנה?", מצהירה השחקנית ומכאן והלאה מלווה את כל אמירותיה בחיוך רחב ובצחוק מתגלגל. "החיים זה תנועה והגוף משתנה כל הזמן, אבל צריך לקבל את זה. לדעתי יצירה היא דרך התמודדות טובה, כי האמנות נצחית ומתקיימת במרחב ובזמן משלה. לא אכחיש: יש לי לפעמים התקפי פניקה מאיך שהזמן עובר, אבל אני משתדלת לא להיבהל מזה יותר מדי, כי אחרת אהיה אסירה של החרדות האלה".
איך היה לשתף פעולה עם כוכבות צעירות כמו סטיוארט ומורץ?
"אני לא מתייחסת אליהן כשחקניות צעירות. הן נכנסו לעולם המשחק כבר מזמן ויש להן כבר כל כך הרבה ניסיון, שאי אפשר להתייחס אליהן ככה. שיתוף הפעולה עמן היה לבבי ומהנה. הן חדות אבחנה, מדויקות ומיומנות, ואני חושבת שלקריסטן היה כיף לשחק דמות של אסיסטנטית, להרגיש איך זה להיות נושאת כלים ולהשתחרר לרגע מהעול הגדול של מעמד הכוכבת".
הבת שלך בת 14 עכשיו, בערך בגיל שבו סטיוארט ומורץ החלו את הקריירה שלהן. איך תגיבי אם היא תרצה ללכת בדרכך ובדרכן?
"אני אגיד לה 'גו פור איט גירל'. כל אחת צריכה ללכת בעקבות החלומות שלה, יהיו מה שיהיו".
ב"סילס מריה" יש ממד ביקורתי על הוליווד. את שותפה לביקורת הזו?
"אני חושבת שכל שחקן מוצא את עצמו מול הדילמה אם להיות בהוליווד או לא. זו דילמה חזקה, כי הוליווד היא מערכת חזקה. הם לוקחים אותך, משתמשים בך ואז משחקים בך. אם תצבור יותר מדי כוח, הם מיד ינסו להחליש אותך, אבל אם תנסה להתרחק מהם, תצטרך לשלם מחיר. הם מעריכים את מי שמוצא דרך עצמאית משלו, אבל גם נוטרים לו טינה. זה מסובך, בעיקרון, אבל לי אולי קצת קל יותר, כי לא ממש אכפת לי מהוליווד. איכשהו התגלגלתי לשם, אבל זה מעולם לא היה משהו ששאפתי אליו. החלום המקורי שלי בכלל היה לככב על במת התיאטרון".
האם גם היו לך דילמות לגבי ההופעה ב"גודזילה" זה לא בדיוק תפארת הקריירה שלך. את צצה לכמה דקות בלבד ואז ישר נעלמת.
"הסכמתי לתפקיד הזה משתי סיבות: קודם כל, כי ידעתי שזה ישמח את הבן שלי. שנית, בגלל שהבמאי גארת אדוארדס שלח לי מכתב כל כך יפה, שהיה לי קשה לסרב לו. אני שמחה שהסכמתי, זו היתה חוויה טובה".
"גודזילה" מן הסתם לא היה ציון דרך משמעותי בקריירה שלך, אבל מבין עשרות הסרטים האחרים שעשית, לאיזה יש מקום מיוחד בלב שלך?
"יש שניים. הראשון והישן יותר הוא 'כחול' של קישלובסקי זה היה סרט עוצמתי, אבל העבודה עליו היתה קלה להפליא, אז כל הזמן שאלתי את עצמי, איך יכול להיות שכל כך קל לעשות סרט כזה, וזה גרם לי להתמודד עם המון שאלות על עצמי ועל אמנות. השני והחדש יותר זה 'קאמי קלודל', עשיתי אותו בלי איפור, וזו היתה חוויה משחררת".
על "כחול" קיבלת את האוסקר הצרפתי, על "הפצוע האנגלי" את האוסקר האמריקאי והבריטי, ויש לך בארון התארים גם את פרסי השחקנית הטובה ביותר בוונציה, קאן וברלין, והרשימה עוד ארוכה. את מרגישה שלפסלונים הללו היתה משמעות? הם קידמו אותך?
"הפסלונים האלה לא שווים כלום, מה כבר אפשר לעשות איתם, למה הם שימושיים? טוב, ברצינות: אני חושבת שהפרסים הללו מעניקים איזושהי ממשות לעבודה שלי. כשהנגר מסיים את מלאכתו, נשאר השולחן בתור עדות לכך שהוא בכלל עשה משהו, אבל מה נשאר ממה שהשחקן עושה? עבודות המשחק שלנו נמוגות באוויר, עפות ברוח. בגלל זה יש משהו מנחם בפרסים. הצבתי את כל הפסלונים יחד על המדף והם מעין המחשה לכך שעשיתי משהו".
ומה עם הציורים שציירת ל"מילים ותמונות", איפה הם? מה תעשי איתם? תאצרי תערוכה, תעמידי אותם למכירה?
"עוד לא היה לי זמן לחשוב על זה. בינתיים הם במוסך".
סרטי ז'ולייש בינוש בוואלה VOD