פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מלחמת האח הגדול: מנחם בן יצא מהבית אל המלחמה

      מנחם בן שהה בפעם השנייה אצל האח הגדול והודח אחרי שלושה שבועות, רק כדי לצאת ולספר לעולם איך זה להילחם בתוך הבית כשישראל נלחמת על הבית - ומי הוא חושב שיעלה לגמר

      האח הגדול (צילום מסך)
      וילה בג'ונגל? בית האח הגדול | צילום מסך

      הודחתי מבית האח הגדול בדיוק בקו התפר בין ימים בלי נפגעים ישראלים (כי זה מה שהודיעו לנו שוב ושוב: אין נפגעים) לבין ימים עם נפגעים, שהתחילו ממש ביום שיצאתי. למחרת כבר נהרגו חיילי גולני הראשונים. כך שאם שואלים איך זה להיות בבית האח, בעוד שבחוץ משתוללת סופת מלחמה, התשובה היא שלא ממש ידענו. כלומר, ידענו שיש מבצע, כי האזעקות הגיעו גם אלינו שלוש פעמים והתכנסנו באולם הביטחון בבית האח, אבל במפורש נאמר לנו, וזה בהחלט הרגיע, שזה "לא משהו שונה ממה שהכרתם כבר בעבר" ואין נפגעים כי "כיפת ברזל עושה עבודה נפלאה". וכן, המשפחה של עינב בובליל, עם אבא יוסי, ירדה לאילת. כלומר, הדרום חשוף לטילים מעזה, שוב "לא משהו שלא הכרנו". לכן, היינו רגועים למדי ויכולנו להתפנות לתענוגות הבית ולסערות הפנימיות שלנו, כולל סיפור האהבה המחליף צבעים בין אליאב לבין דנית ונופר וכולל המריבות בין אלדד לבין צחי בין אלדד לבין אליאב וביני לבין אלדד, מרטין, מיקי ,טל ופה ושם גם עם ידידותי היחסיות לינור ועינב. המלחמה כמעט לא העסיקה, כי ככה זה כשאתה לא בעניינים ורק יודע שאין נפגעים.

      אז איך היה? היה נפלא. עד שיצאתי אל ההרוגים הקדושים (נראה באמת כאילו הגיבורים שמתו הם הטובים בבנינו. זו ממש לא קלישאה, אלא אמת הצועקת מעל כל הרוג כשאתה קורא או שומע עליו) וכבר אי אפשר לשמוח באמת. רק להתפלל שיהיה טוב ולקוות שממשלת ישראל לא תסכים לפחות מפירוז מלא של רצועת עזה. אחרי כל ההרוגים שלנו אין מה לדבר על פחות מזה ובחייכם, אל תתנו לאבו מאזן שונא ישראל את עזה, לא על מגש הכסף של הרוגי צה"ל. עדיף כוח בינלאומי גדול ועדיף פיצול מתמשך בין עזה ליהודה ושומרון. לא באנו לאחד את הכוחות הפלסטינים מחדש.

      הכל מופקע אל צער ההרוגים

      בחזרה לבית, ממנו הודחתי מוקף תהילה חדשה, אני צריך לומר. מפתיע עד כמה. אולי לא פחות מאשר בפעם הראשונה, בעונת הווי.איי.פי, כאשר הגעתי שלישי לחמישיית הגמר ובכל זאת, יצאתי אז ככוכב. ככה גם עכשיו במידה מסוימת, לעניות דעתי ואני יודע שאתם לא סולחים לי על חוסר הענווה (גם זה חלק מהניסיון המתמיד שלי והחובה המתמדת שלי להיות מעניין ואמיתי. כי חוסר ענווה לפעמים מעניין יותר ונכון יותר מענווה, בתנאי שאיננו דוחה).

      על כל פנים, מסתבר שאין ממש קשר בין ההצבעות לבין התהילות. יש קהל מצביעים הפועל למען מועמד כזה או אחר (ברור שאף אחד לא פעל למעני. אין לי קהלים כאלה ואני ממש לא מחובר לשום רשת חברתית) ויש מה שהקהל בבית חשב, כל אחד לעצמו והרבה מהם אמרו לי (וגם כתבו באתרים), שבלעדיי אין עניין אמיתי בבית, למרות שהתכנית הראשונה ששודרה השבוע אחרי לכתי היתה מצוינת בעיני (עם סיפור האהבה המשולש במרכזה). זה המיליון האמיתי, וזכיתי בו. אבל עכשיו הכל מופקע אל צער ההרוגים והנפגעים במלחמה.

      עיצוב בית האח הגדול (צילום מסך)
      מתוך הבית הדברים נראים שונה | צילום מסך

      מבחינתי, עשיתי כל מה שרציתי לעשות בבית. אמרתי לפחות פעם אחת ובדרך כלל הרבה יותר, מה שרציתי להגיד בכל העניינים כמעט והרי לשם כך באתי. כדי להגיד את הדברים בזירה הנשמעת הזאת. גם אם רוב הדברים שאמרתי נשארו מטבע הדברים בערוץ 26 בלבד, או אפילו לא בו, כשהמצלמה התמקדה על התרחשות אחרת כלשהי.

      גם רבתי עם כל מי שצריך (ובדרך כלל, הרבה יותר מפעם אחת), כדי לחדד אמיתות מסוימות והתענגתי תענוג גדול מכל: מעצם השהות במקום הנצפה והמצולם הזה, הזוהר מעצם הצפייה בו וממה שקרה בתוך הבית: הדיבורים העקרוניים, המריבות הגדולות, הקריאות בתנ"ך וכו' וכו'. מלכתחילה באתי לבית כדי להגיד דברים, לא כדי לזכות במיליון, למרות שכמובן, תוך כדי שהות בבית, כשהימים עוברים ואני עוד כאן, גם ההזייה המתוקה על המיליון עברה בי לפעמים משועשעת, ממש לא במרכז התודעה. בעיני עצמי, זכיתי הרבה יותר מאשר במיליון. זכיתי באהבת חלק מהצופים, ששמעו ממני תוך כך את הדברים שרציתי להגיד ואולי יחלחלו עכשיו בתוכם ובעולם ("זמזם לעצמך ולאחרים אחד מאותם פזמים / שירססו בהדרגה את הסדר הקיים ואת כל הפגמים", כתב דוד אבידן ואכן זאת כל המטרה וזו היתה המתנה הגדולה שניתנה לי), אבל זה לא הזמן כמובן להרגיש טוב עם משהו.

      מלכתחילה, הרגשתי שאלוהים אחז בציצית ראשי והכניס אותי לבית, באמצעות האנשים הטובים שהזמינו אותי להיכנס, ממש כפי שאלוהים החזיק בציצית ראשי והוציא אותי מן הבית, בזכות האנשים הטובים שהוציאו אותי מהבית בכך שלא הצביעו בעדי. והדיחו אותי בדיוק בזמן, כשהתחילו ההרוגים, ואיפשרו לי, בין השאר, לצאת ולהגיד מה דעתי ואמרתי וכל זה אחרי שלושה שבועות באח הגדול שבהם אמרתי פחות או יותר, הכל על הכל (ואיננו שונה ממה שאני אומר בוואלה! בכל הטורים שלי).

      ויש לי הוכחה קטנה, פרטית לגמרי, שאצבע אלוהים היתה אולי בדבר: בבית המלון שבו שהיתי בנווה אילן ביממה שקדמה לכניסה לבית, פתחתי את המזוודה שהכינה לי אשתי אהובתי והנה, בין כל הבגדים התגלגלה במקרה (כשיצאתי וידאתי עם אשתי שאכן היה מדובר במקרה מוחלט) תיקיית ניילון קטנה ובה תלתל זהב גזור מימי פעוטותה של כינרת נשמתה עדן, בתנו אהובת נפשנו האינסופית, עם שני צילומים קטנטנים, שלה ושל חברתה רותם כשהיו בנות שלוש בערך. זה יכול להיות רק של כינרת, כי לרותם לא היה שיער זהוב. במקרה לגמרי השתרבבה תיקיית הניילון הדקה הזאת בין הבגדים והתגלתה לי כשהעברתי את הדברים ממזוודת הבית למזוודת האח הגדול שקיבלתי, כמה שעות לפני הכניסה, להראות לי שבתי איתי, מהשמיים.

      מאז מותה של כינרת אנחנו חושבים שאולי, רק אולי, כינרת הפכה למלאכית בשמים והיא בחיק אלוהים ומשפיעה עלינו מתנות משם. כי שוב ושוב קיבלנו מתנות וניסים מאז מותה. האח הגדול היה אחת המתנות הגדולות. כי לפני מותה של כינרת העולם החרים אותי ומאז מותה העולם מחבק אותנו ואותי שוב ושוב. ושוב ראיתי את תלתל הזהב, ושוב יכולתי לבכות על כינרת המקסימה בלי גבול ולהבין שהיא כאן איתי, כל הזמן. לא אגיד שומרת עלי, כי רק אלוהים שומר עלינו, אבל כן, שומרת גם עלי.

      מנחם בן (נמרוד סונדרס)
      יש דברים שנשארו בערוץ 26 ואולי גם לא שם | צילום: נמרוד סונדרס

      בהמשך, אדבר על דיירי האח הגדול ועל חמישיית הגמר שלי ועל הזוכה במיליון לטעמי. אבל בינתיים אגיד לרגע על מה דיברתי שם בבית ומה רציתי להגיד ומה כל כך היה חשוב לי להגיד ומה אמרתי (שוב ושוב): אז חשוב לי להגיד קודם כל שיש אלוהים (אנחנו רואים אותו מבעד לכל עלה ומבעד לכל פרפר. איך בכלל אפשר לא להאמין בו לגמרי?). וחשוב לי להגיד שהרבנות מתועבת והדרכים הרבניות בחלקן מתועבות, ושדרווין והתורה הדרוויניסטית ("מוצא האדם מהקוף" "אבולוציה" וכו') היא הבל נורא ומטומטם, גם אם רוב המדענים מאמינים בהשערת איוולת חשוכה זו (ובכל זאת, 600 מדענים יוצאים נגדה ומצוטטים בגוגל. תבדקו. סיפרתי על כך לא מכבר בטור בוואלה!). וחשוב לי עוד להגיד שהאורתודוקסים הפכו חלק מן התורה על פיה ועל כן צריך לצאת נגדם (בתורה צווינו למשל לאהוב את הגר והם הראשונים לרדוף ולהתנכל לעובדים הזרים שלנו ולפליטים).

      ועוד חשוב לי להגיד שהתנ"ך הוא ספר פלאי ואלוהי – שוב ושוב חזרתי אליו בבית ברגעים הכי קסומים - אבל גם ספר נוראי שיש בו דברים נוראיים, כי אלוהים ברא לצד הטוב גם דברים נוראיים בעולם וחלק מהם, כשאנחנו קוראים אותם בתנ"ך, חונקים לנו את הגרון (למשל אמהות ואבות השורפים את ילדיהם למען אליל הבעל בגיא בן הינום בירושלים או הורים האוכלים את ילדיהם במצור, ככתוב בירמיהו וביחזקאל, על פי העונש האלוהי שננקב כלפיהם. למה בכלל ליצור עולם אם יש בו זוועות כאלה?).

      שוב ושוב חזרתי לדבר על התנ"ך בבית האח. כל יום, אני חושב. והקראתי וסיפרתי לחלק מהאנשים כמה מהסיפורים הכי מרעידים בתנ"ך, והם התרגשו והוקסמו מאוד. סיפור יוסף שסיפרתי (בפורום שאירגן בני גולדשטיין הטוב, המקסים והבלתי נלאה, שהודח לפניי), וסיפור אליהו לנופר, וסיפורי גן עדן לצחי ולעינב, וסיפור דויד ובת שבע לעינב, לצחי ולאליאב, וסיפור אלישע ומלך ארם לאליאב וגם לאלדד, ושיאי התנ"ך והגאולה ואחרית הימים למרטין ולטל הטבעונית הלוחמת והמפוארת ("ואריה כבקר יאכל תבן"), שהשמיצה אותי אבל אני בעדה. ועוד ועוד. פרקי היום בתנ"ך. נדמה לי שרק שמץ מזה אם בכלל הופיע במישדרים המרכזיים, שעדיין לא ראיתי אותם.

      ועוד דיברתי על רעיון הטרנספר הנורא, "מישאלת הלב שלא יהיו כאן ערבים", כדברי אלדד, שרוצה לגרש מכאן את כל הערבים כמו שגירשו אותו ואת משפחתו מגוש קטיף (אותו גירוש נואל, מטורף ומנוול של אריק שרון, שייזכר תמיד לרע בעניין זה), ואמרתי וחזרתי ואמרתי שאסור לגרש אף ישראלי ואף פלסטינאי, ואסור להזיז אף פלסטינאי ואף ישראלי מביתו ומאדמתו, ויש כמה וכמה דרכים להבטיח שכל אחד יישאר על אדמתו בשלום בכל מקום שבו הוא נמצא, גם אם תחת דגל לאומי נפרד. רעיון חלוקת הארץ לשני "רצפים טריטוריאלים" ו"שתי מדינות" כביכול, הוא רעיון רע ואסוני ושיקרי. אם כבר, אז שתי ריבונויות על כל הארץ ועל כל אדם באופן אישי. אני ארץ ישראל השלמה בנוסח הנשיא החדש ריבלין, בן תורת ז'בוטינסקי, כמוני (כאמור בשורות הניצחיות: "שם ירווה לו משפע ואושר/ בן ערב, בן נצרת ובני/ כי דגלי דגל טוהר ויושר/ יטהר שתי גדות ירדני"). אלדד, לעומת זאת, הוא ארץ ישראל השלמה בנוסח המתועב של כהנא ורחבעם זאבי. גם לשם כך נכנסתי לבית, כדי להגיד את הדבר המרכזי הזה.

      ועוד דיברתי על הקוראן הקדוש, שהושמץ אצלנו בגלל בורות ורוע, בלי להכיר אותו בכלל ואת מה שבאמת אומר בו מוחמד הנביא על בני ישראל ("בני ישראל", מצטט מוחמד מפי משה ואלוהים, "זיכרו את החסדים שהענקתי לכם עת בחרתיכם מכל העמים והענקתי לכם מלכים ונביאים אשר לא הענקתי לשום עם מלבדכם"), והסברתי עד כמה הטענה שמוחמד אומר כביכול בקוראן שהיהודים הם "בני קופים וחזירים" היא הסתה מבחילה וזורעת שנאה, שאין לה שום קשר עם מה שכתוב בקוראן באמת.

      אליאב ודנית מהאח הגדול (צילום מסך)
      סיפורים מהתנ"ך לדיירי הבית. אליאב ודנית | צילום מסך

      ועוד דיברתי על מערכת החינוך, שהשחיתה את לימודי התנ"ך, שמלמדת עודפי מתמטיקה מיותרים לגמרי וסותמי נפש לתלמידים, בשעה שמתמטיקה צריכה להילמד לנוטים למתמטיקה בלבד. כל השאר יכולים בהחלט להסתפק בתרגולי חשבון בסיסי.

      ועוד דיברתי על האמריקניזציה האוכלת בנו (כולל יותר מדי שירים באנגלית המושמעים בבוקר בבית האח, כשיר ההשכמה) ועל התנוונות התרבות האמריקאית והקולנוע האמריקאי ועל התנוונות התרבות הצרפתית הגדולה והקולנוע הצרפתי (איפה הפילוסופים הגדולים סארטר וקאמי? איפה הקולנוענים הגדולים טריפו ואלן רנה וגודאר? שאלתי את מרטין. היא לא בדיוק ידעה, האשה המצוינת הזאת, על מה אני מדבר) ועל התנוונות הקולנוע האיטלקי לטובת ימי ברלוסקוני (איפה, איפה הבמאים האיטלקיים הגדולים בנוסח פליני ואנטוניוני?). ועוד אמרתי כמה הגעיל אותי לראות שאפילו יוון, עם שירת הזמר המופלאה שלה, הציגה בארוויזיון שיר באנגלית. אם לא נזהר, גם אנחנו נהפוך לתרבות אמריקאית שטוחה.

      וכמובן, דיברתי (בעיקר עם מיקי) על ההומוסקסואליות, ומה רע בה בעיניי ועד כמה אני אוהב ומעריץ את היוצרים ההומואים הגדולים, מעברי לידר עד דנה אינטרנשונל וכמה אמיר פיי גוטמן, שהיה איתי בעונת הווי. איי.פי, היה איש כריזמטי, הכי כריזמטי בבית האח אז, בניגוד למיקי, שהגדיר אותי בהגדרת ראי כ"הומואית מכוערת וזקנה ורעה רעה רעה". הגדרה מצחיקה וחביבה בהחלט.

      ודיברתי עוד על המשוררים הישראליים הגדולים של העשורים האחרונים, שאינם כלל משוררי הכתב, אלא הזמרים היוצרים בנוסח שלמה ארצי וברי סחרוף ומיכה שיטרית ואהוד בנאי וכמה הרע איתנו והסיג אותנו לאחור גל הזמר המזרחי הממוסחר, החנטרישי והשיקרי ברובו (לא כולו, כמובן).

      ועוד דיברתי על מערכת הרפואה הישראלית, שחלקה נפלא ומציל וחלקה דורש זהירות גדולה מצד המטופלים (אנחנו) ואיך הצילה המערכת הזאת את אחד מילדי, ממש לאחרונה, לאחר דלקת ריאות שלא טופלה בזמן (גם באשמתי) והחמירה מאוד. ואיך לעומת זאת הרפואה כמעט הרסה את חיי חותנתי מנוחתה עדן בגלל ניתוח מוח מיותר לגמרי שרצתה לעשות בה (אני תודה לאל הצלחתי למנוע אותה ממנו, בסיוע רופא חכם אחד).

      והתעמתתי עם טל על גבולות הטבעונות. כי מצד אחד אני עצמי הפכתי בבית האח מצמחוני לטבעוני, בהשפעתה הישירה של טל (שסיפרה לי על הצדדים הבעייתים הקיימים גם בחוות "ביצי החופש", למשל) ומצד שני טל השמיעה גם דברים מטומטמים בנוסח יורובסקי כגון "מי שחולב עטין פרה הוא סוטה מיני" או "אסור לנו לקחת מה שאינו שייך לנו" (ביצים, חלב ,דבש). גם זה הבל, כי אין כל רע בלקיחה מסוג זה כל עוד לא נגרם סבל לבעל החיים. אני נגד סבל ויצאתי נגדה בחומרה כשאיחלה (בשיכרותה, יש לומר) מוות לאוכלי הבשר, בין השאר וסירבה להכיר בהבדל התודעתי בין בני אדם לחיות. ועל כך התעמתי איתה קשות. לא קל להתעמת איתה. היא סוג של בריון צעקני, שרק מילים חדות מאוד יכולות להשתיק אותו ואני אכן השתקתי אותה ברגעים מכריעים של ויכוח עקרוני. כי צדקתי ממנה והיה ברור שאני צודק ממנה. וכו' וכו'. אבל אני מאוד בעדה.

      אמיר פיי גוטמן (יח"צ , ראובן שניידר)
      דמות כריזמטית. אמיר פיי גוטמן | צילום: ראובן שניידר

      טוב, אני רואה שהדברים מתארכים, ועוד הבטחתי להציג כאן את חמישיית הגמר שלי ואת המועמד שלי לזכייה במיליון. אז הנה הם, בליווי הסבר קצר, כי הטור כבר גלש על מידותיו (אולי בשבוע הבא אפרסם פירוט נרחב יותר של דיוקנאות הדיירים כולם וסקירת ההתרחשויות בבית האח). להלן החמישיה שלי:

      טל - היא גם המועמדת שלי למיליון בגלל הבשורה הטבעונית שלה שהעבירה בעוצמה גדולה, למרות כל משוגותיה, כפי שפירטתי קודם. היא היחידה שיש משהו הרבה יותר חשוב לה מעצמה. כל השאר הם אגואיסטים ברמה זו או אחרת. לא טל.

      צחי - סוג של מופת ציוני. גם חייל קרבי (בסיירת גולני, נדמה לי), גם מישהו שאוכל לחם בזיעת אפיו, סבל ברשות שדות התעופה, כמין הגשמה של איזשהו חזון ציוני קדום ואדם בעל ידיעה נפלאה בשירה הישראלית המזומרת. הוא יודע כמויות גדולות של שירה מזומרת בעל פה ולכן נפשו וחוכמתו מגיעות עד לקצות הדעת של השירים. והוא גם בעל נימוסים וכבוד כלפי מבוגרים ממנו (אני ומרטין) ואבא מאוהב בבנו. ועוד ועוד. בחור יקר. גם ההשתלחות המכוערת והקמצנית של אלדד בו ("אתה גנב", בגלל איזשהו סיפור שוטה של פילטרים בשווי כולל של חמישה שקלים) היא חלק מרכזי בהצדקה לבחור בו לחמישייה.

      מרטין - סוג של עולה חדשה פוטנציאלית מצרפת. גם היא מופת ציוני. אוהבת ישראל ואוהבת עברית, בעלת התעניינות אמיתית בתנ"ך ובכלל, דמות שמצליחה להתעניין בעוד דברים מחוץ לעצמה. יש אמנם משהו קצת מגונה בדבקות האימהית-ארוטית שלה באלדד, ובקינאה הנשית שלה כלפיו, אבל זו הרי חולשה נסלחת.

      דנית - יצור צעיר, נאה, תלותי, עמוס הפרעות אכילה קשות, קפריזי ואגואיסטי לגמרי, ובכל זאת, מישהי שהפכה להיות הדמות הבולטת יותר בסיפור האהבה שלה עם אליאב. נכון שהיא בלתי נסבלת למדי (למשל, כשהתעלקה ממש על אליאב בבקשות חסות ובקשות תלות למיניהן. "אליאב, תכין לי", "אליאב , תביא לי". לכן לדעתי מאס בה), אבל האופן שבו שפכה את עצמה בצעקות ובבכי לפני כל הצופים ראוי לפרס תיאטרון האהבה הטלוויזיוני הזה, שריתק את הצופים אל המסך. לכן גם היא בחמישייה, יותר משתי צלעות המשולש האחרות.

      אלדד - מדובר אמנם בבחור בעל השקפות עולם אינפנטיליות ומסוכנות בכל הנוגע ליחסינו עם הערבים. סוג של כהנא או רחבעם זאבי, עם כל רעיונות האפרטהייד והגזענות הרעים. אבל בסך הכל מדובר במלח הארץ, בחור מצוין, אם גם אגואיסטי, קמצני ומוגבל רוחנית, שערכו הגדול הוא בנחמה שניחם נשים, כל אחת בתורה, בבית האח. מבחינה זו אפשר לקרוא לו בקיצור "דד", על שם הדדיים של מרטין, טל, אורטל, דנית (וגם מיקיאגי, למען האמת) שהתגודדו סביבו. לכן, זה יהיה מביך ומביש אם יזכה בפרס הגדול (ויש לו סיכוי סביר, כי המסמסות בחלקן נוהות אחריו, גם אם הזעים את עצמו על המזרחים בהתנפלות הבוטה והשוטה שלו על צחי) ובכל זאת, אי אפשר לא לבחור בו לחמישייה. מעניין מה יקרה באמת.

      עוד השלמות לחוויית האח הגדול, כבר בטור הבא, אני מקווה. רצף הדיוקנאות השלם של דיירי האח, כפי שהיכרתי אותם מקרוב, ופרשנות לכמה מההתרחשויות. אל תלכו לשום מקום.