לקרדה

ביוני 1994 רעשה האדמה. ונכון שאין זה משפט פתיחה מאיר שלוי טיפוסי – שעל פי רוב מעדיף חושניות אקלימית כגון "בימים חמים עולה מכותלי ביתי ריח רפה של חלב" - אולם במרכז הרעש של אותו קיץ עמד מאיר שלו. ועוד איך עמד. על גבי דפי העיתונות דווקא, בין שני טייקוני אקדמיה, הפרופ' דן מירון וגרשון שקד, מריבה כמעט קולנית פרצה. הנושא: תוחלת ימיו של מאיר שלו הסופר. הראשון, תוך שהוא מזלזל זלזול חריף בטעמו של השני וסונט בו על חיבתו לעירית לינור, ניבא את היעלמותם המוחלטת ברבות הימים של כתבי שלו. "מאיר שלו הוא תופעה תרבותית שולית", התנצח. השני, שנעלב עד עמקי נשמתו בשל החיבור בינו ובין אלילת תרבות ההמונים, התנצח בחזרה – "מאיר שלו הוא סופר חשוב" – וזעק כי בשנות לימודיו הספיק ללמוד את ההבדל בין דג מלוח וקוויאר. הכותרת הקלאסית שעיטרה את מאמרו של שקד ב"הארץ" היתה "אני יודע מה זה קוויאר".

מאז אותו קיץ חם ומגניב, זמן בו ראה אור ספרו "כימים אחדים", עושה מאיר שלו את כל שביכולתו בכדי לתת ממש בנבואתו של הפרופסור המשוגע דן מירון, ולהצדיק את עמדתו. פוטנציאלית, "פונטנלה" (עם עובד), ספרו החדש והרביעי מאז "רומן רוסי" המצליח, היה הצ'אנס האחרון של שלו לשכנע כי ביכולתו לכתוב ספר משמעותי בעברית; ספר שיגיד משהו עמוק באמת על החיים כאן ו/או בעולם; ספר שלא ייכתב כניסיון שחזור של הצלחה מסחרית מן העבר; ויותר מכל, ספר שימוסס את מה שמדביק בכפייתיות תמוהה את שלו לדגם הסאגה הארצישראלית המפרכת. בפועל, החדש של שלו הוא הלבנה האחרונה בחומה שקמה במרוצת שנות התשעים, ושחוצצת עתה לגמרי בינו ובין יתר סופרי הקאנון הישראלים. ממעמדו הנוכחי הוא יכול לסעוד בכיף לא רק גדולים מתים כעמיחי - דבריו בכתבת הפרומו - אלא גם גדולים חיים כעוז, גרוסמן, קנז ויהושע.

הספרות עשויה להיחלק גם לשלוש קבוצות הבאות: 1. ספרים שחכמים בדיוק כמו הכותבים שלהם. 2. ספרים שחכמים יותר מהכותבים שלהם. 3. ספרים שחכמים פחות מהכותבים שלהם. אם יצירות המופת הגדולות משתייכים לקבוצה מס' 1 וספריו של א.ב יהושע - בדרך פלאים, יש לציין - משתייכים לקבוצה מס' 2, אזי ספריו של מאיר שלו משתייכים אוטומטית לקבוצה מס' 3. העובדה שהינו איש ספר מובהק השולט בשלל מקורות טקסטואליים אינה ניתנת לביטול. מכירים בזה כשקוראים את שלו בעיתון. אבל באותה מידה חשים שהוא לא יודע לפרנס את הכתיבה הספרותית שלו בידע הזה. ההווה מספר כי לא בכדי הטיח אז דן מירון את שלו ולינור יחדיו בפרצופו של שקד. הנה חלפו שמונה שנים, ושלו ולינור באותו נושא עוסקים: יחסי אנוש משפחתיים אנומליים במושב. הבדל בודד: היא עם השטויות שלה, הוא עם השטויות שלו.

עמוד 8: "הכביש שבא מן הצומת – פעם דממה שם תחנת רכבת קטנה ועתה רוחש שם מרכז קניות – היה אז דרך עפר…". עמוד 81: "פרטי הסיפור שבים ונשמעים, מבקרים אותנו כמו אישה שחוזרת אל אהוב ישן, לבדוק אם נותרו בה כוח של פיתוי והיכולת לחדש את חוזה הבעלות". ונשאלת השאלה הגדולה: אולי די, מאיר? די, מספיק עם נקודת המוצא המשומרת הזו ודי גם למטאפורות הדלוחות האלו. וגם מספיק עם האלמנט המיסטי המטופש הזה אצל הגיבורים (הפעם המסתורין של הפונטנלה – חלל מוחי אצל תינוקות שלא נתמלא, ומתפקד כסיסמוגרף נבואי). וגם עם ההומור הזקן הנוראי הזה. ועם כמות המילים. אלוהים, כמה מילים. ובשביל מה? הא, גבר שבגברים, בשביל מה? לשם פריסה נוספת של "אלה תולדות" בנשימה ארוכה ובעברית טיפ-טופית? צא מזה, בנאדם.

המונולוג - על רקע עמק יזרעאל - ששם המחבר בפיו של מיכאל יופה בן ה-55, מהדהד את המונולוג שב"בביתו במדבר", שמהדהד את המונולוג - על רקע עמק יזרעאל - שב"כימים אחדים", שמהדהד את המונולוג שב"עשו", שמהדהד את המונולוג - על רקע עמק יזרעאל - שב"רומן רוסי". בעברית קוראים לזה שטיק, ואין שום בעיה לייחס את זה גם לסופרים מוערכים. דווקא קל הרבה יותר להעריך כותבים כא.ב יהושע, שלא כל טקסט שיוצא תחת ידם פוגע (דוגמת "הכלה המשחררת"), ולא כל פרשנות שהם מציעים למציאות עומדת (דוגמת "הכלה המשחררת"), אבל הם לא מפחדים להתמודד עם המציאות שמקיפה אותם ולנסות למלא בתוכן את שם המקצוע שמודבק לצד שמם. בגלל זה יהושע הוא סופר חשוב. מאיר שלו אינו כזה, ו"פונטנלה" היא עדות כמעט ודאית שגם לא יהיה.