פצצה לפיאה

חברת "גפן" מוציאה מחדש באירופה את התקליט הכי מג'נון של ניל יאנג, והדבר מספק תירוץ והזדמנות לספר מחדש את סיפורו של “Trans”, שיצא ב-82' והפך את ניל יאנג לרובוט היחידי בעולם שיש לו פיאות לחיים וכובע קאובוי.

אם כיום אנחנו מתלהבים מכל אמן שמבצע טרנספורמציה סגנונית באיחור של מיליון שנה כאילו שחילופי רעיונות וגמישות יצירתית אינם אמורים להיות דברים שמובנים מאליהם בתרבות הפופ, הרי שניל יאנג לא רק הקדים את זמנו בתחילת שנות השמונים, הוא גם ניבא גל שלם של ברי סחרופים שיגלו את השימוש האינטנסיבי באלקטרוניקה וגם הציג לראשונה מצב שבו צורות ביטוי מוזיקליות הרחוקות זו מזו שנות אור יכולות להיפגש ואפילו להתאהב.

“Trans” היה פצצה לגבה – יאנג, עד אז אחד מבכירי הרוקרים ודמות מפתח בהתהוות האמריקנה המוזיקלית, שרק שלוש שנים לפני כן הוציא את “Rust Never Sleeps”, אלבום בהופעה חיה שתיעד את מפגן הכוח הרוקנרולי המרהיב של ניל יאנג והקרייזי הורס, ביצע את אחת מהתפניות הכי מפתיעות בתולדות הפופ. ב-“Trans” יאנג נפרד למעשה מדמותו הציבורית דאז ונולד מחדש כמה שהוא עצמו כינה "ניל 2", הגלגול הדיגיטלי שהתחולל ביאנג לאחר שהאזין בזמנו ל-“Computer World”, שיר האהבה של קרפטוורק למחשבים ומחשבוני כיס.

"ניל 2" היה מקבילת "מתי-הרקדן האוטומטי" של ניל יאנג ו-“Trans” היה אלבום הקרפטוורק הראשון והאחרון עם שורשים במערב הפרוע. התוצאה: מרבית הקטעים מוקלטים דרך ווקודר בליווי סינתיסייזרים (כולל סאונדים של מקשי טלפון), שמות השירים הם מחווה לפוטוריזם הקרפטוורקי – “Computer Age”, “Computer Cowboy”,
“Transformer Man” – והטקסטים מתעדים את האסוציאציות שמתעוררות ביאנג אל מול הטכנולוגיה העתידית: "אנחנו שולטים במאגרי המידע, אנחנו שולטים במאגרי המחשבה, אנחנו שולטים בזרימת האוויר...עידן המחשב, אנחנו בשליטה, אנחנו בשליטה".

למרות שרוב האלבום הוא ברוח הסינת'-פופ (עד כמה שאפשר), יש בו שלושה קטעים הממשיכים את הרוח המסורתית מאלבומים של יאנג מאמצע שנות השבעים: “Mr. Soul”, ביצוע מחודש לשיר שנכתב ב-67', “Like An Inca”, אפוס גיטרות הממשיך את רוח “Like A Hurricane” ו-“Little Things Called Love”, אחד משירי האהבה הכי יפים של ניל יאנג. השילוב הזה בין "ניל 1" ל"ניל 2" הוא בעיניי מהות העניין – זהו קרוסאובר תרבותי נועז שמעיד על יאנג כאקספרימנטליסט מובהק. לא בכדי זה נחשב עד היום לאחד מהתקליטים האיומים ביותר שלו.

כמה שנים אחרי שיאנג הקליט את האלבום הוא סיפר על האופן שבו עלה לו הרעיון:
"`Trans` הפתיע המון אנשים. הוא נוצר מתוך היקסמות מהשתלטותן של מכונות ומחשבים על חיינו: התמונה של מעליות עם מספרים דיגיטליים מתחלפים ואנשים עולים ויורדים, אנשים מחליפים קומות בשליטה של מכונה; ומכונות תופים וכל זה. והנה אני, כמו היפי זקן שיצא מהיער, עם כל הציוד האלקטרוני הזה. אני הייתי המום לגמרי".

יאנג הסביר את השימוש שלו בווקודר המעוות את הקול כסימבול לחוסר היכולת שלו לתקשר עם בנו הצעיר, החולה בשיתוק מוחין, כאשר דרך “Trans” (שהוקדש לבנו) הוא ניסה לייצג את אוזלת היד שלו בתיקשורת הבינאישית. מעניין שבאותה שנה יצא "אי.טי" של ספילברג, שגם הוא עסק בכשל התקשורתי שבין אנשים לבין עצמם לבין יצורים מקומטים מהחלל החיצון. “Trans”, לצד "אי.טי", הוא מניפסט אמריקאי מבריק על תקשורת אנושית ואהבה והוא משלב מוטיבים אפוקליפטיים (אך גם רומנטיים, כמובן) הלקוחים מספרות המד"ב הקאנונית של פיליפ ק. דיק.

עם ההשפעה העצומה שהיתה לקרפטוורק על יאנג בתוך התהליך והאופן המדויק שבו הוא אימץ את הבחירות האמנותיות החדשות שלו (תוך כדי שהוא מקפיד לשמור על הזהות המוסיקלית שלו) , “Trans” הוא חתיכת יצירה מלהיבה. בסיבוב ההופעות שליווה את האלבום הוא הופיע לבדו עם הווקודר על רקע של מסך וידאו ענקי שמקרין אימג'ים שצולמו מאחורי הקלעים. הרבה לפני "זורופה". שנה אחרי “Trans” יאנג הוציא את “Everybody`s Rockin`” , אלבום הרוקבילי התמוה והדי גרוע שלו, אבל גם התפנית הזאת הראתה שבשנות השמונים לניל יאנג לא היה אלוהים.