רוח נגדית: החדש של מיאזאקי - מושלם מדי זה גם משעמם

אמן האנימציה הקדיש את "הרוח העולה", הסרט האחרון (בכלל!) שלו, לביוגרפיית האדם שבנה מטוס קרב יפני. מאכזבת העובדה שזו לא פנטזיה, ולא פחות מזה - שהוא מהלל אדם שהיה אחראי לפשעי מלחמה

דורון פישלר
29/07/2014
יח"צ - חד פעמי

הייאו מיאזאקי הוא אחד הדברים הנפלאים שקרו לעולם הזה. גאון האנימציה היפני מעולם לא עשה סרט שאינו יפהפה. הסרטים שלו נעימים לעין במידה כמעט לא חוקית, אופטימיים באופן מפליא, מלאי אהבת אדם וכל הדברים הטובים בחיים. אפילו כשהסרטים לא מושלמים (כמו "הטירה הנעה", למשל) שווה לצפות בהם רק כדי לחזות ביצורי הפלא והקסמים הנהדרים הממלאים אותם עד אפס מקום. אז כשאותו מיאזאקי מחליט – ודווקא במה שלטענתו הוא סרטו האחרון – לעשות סרט מציאותי, כזה שמתרחש במציאות שלנו, ביוגרפיה של אדם אמיתי שהיה – זה נראה כמו בזבוז. האיש שבורא עולמות חדשים נתקע במציאות שלנו? קטן עליו. בשביל מציאות יש לי את האחים דרדן, את מיאזאקי תשאירו לנו בפנטזיה.

ברור, כמובן, מה משך את מיאזאקי לסיפור הזה. מיאזאקי הוא חובב נלהב של מטוסים ומכונות טיסה, אמיתיות ודמיוניות, בכלל – כפי שקל להבין מצפיה ב"פורקו רוסו", "הטירה בשחקים", "שירות המשלוחים של קיקי" ולמעשה כמעט כל סרט אחר שלו – וכאן הוא עוסק באיש שכמוהו, עסק כל חייו בבדיה של מכונות טיסה מופלאות והפיכתן למציאות. זהו סיפורו של ג'ירו הוריקושי, מהנדס אווירונאוטיקה יפני, ושל שנות העבודה שהובילו ליצירת ‏המופת שלו – המיצובישי ‏A6M Zero‏, מטוס הקרב ששימש את יפן במלחמת העולם השנייה.

טוב לדעת (מקודם)

מדרסים בהתאמה אישית בחצי שעה - ואתם יוצאים לחיים חדשים

מוגש מטעם New Feet
מתחת לכל היופי הזה נמצאת ביוגרפיה במבנה הוליוודי סטנדרטי. מתוך "הרוח העולה"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

דבר אחד ברור כבר מהרגע הראשון: מבחינת היופי הוויזואלי, "הרוח העולה" לא נופל מאף אחד מהסרטים האחרים של מיאזאקי. זאת כאילו לא חוכמה: מדובר בסך הכל בסרט מצויר, בסגנון שלא נראה שונה בהרבה מעשרות סרטי אנימה אחרים – אותן דמויות גדולות עיניים, אותם שמיים כחולים ועננים לבנים.‏ אבל מיאזאקי והאולפן שלו, סטודיו ג'יבלי, עוסקים זה עשרות שנים בשיכלול הסגנון הזה, עד שכל פריים יהיה ציור יפהפה. גם כשהם מציירים את המציאות, הם מציירים אותה יפה יותר מעצמה, עם תשומת לב מדוקדקת לפרטים. ובכל זאת, שלא במפתיע, הסצינות הטובות ביותר בסרט הן סצינות החלום, ואלה שנראות כמו חלום. הסצינה שמתארת רעידת אדמה ואת החורבן שבעקבותיה היא נוראית ויפהפיה בו זמנית. כמעט אפשר היה לחשוב שיוצר הסרט הזה הוא אדם הידוע בעיקר ביצירות פנטזיה.

רק שבמקרה הזה, מתחת לכל היופי הזה נמצאת ביוגרפיה במבנה הוליוודי סטנדרטי. הסרט מלווה את התחנות הצפויות בחייו של הוריקושי: עוד מילדותו הוא אהב מטוסים ורצה לתכנן אותם, בחלומותיו הוא פגש מתכנן מטוסים איטלקי נערץ, הוא גדל והגיע למפעל מטוסים והימם את כולם עם תכניותיו הגאוניות. בדרך הוא גם התאהב. הסרט נופל לאחת המלכודות המוכרות ביותר לביוגרפיות הוא מעריץ את הדמות ההיסטורית כל כך שהוא הופך אותה למשעממת. הוריקושי הוא אדם מושלם. הוא גאון - כולם מסביבו מכירים מיד בכך שהתכנונים שלו מבריקים; הוא ‏צדיק – הוא עוזר לנזקקים ולא מבקש תמורה; הוא צנוע, והוא האדם המוסרי ביותר בסביבתו. הוא מצויר כאדם ישר, מסודר ושלו, וקולו הוא מלמול מונוטוני. מי שמספק את קולו של הוריקושי בגירסה היפנית המקורית הוא הידאקי אנו, הבמאי של סדרת "נאון ג'נסיס ‏אוונגליון" – ובדרך כלל לא שחקן. בגירסה המדובבת לאנגלית של הסרט, שלא מוקרנת בארץ, ביצע ‏את התפקיד ג'וזף גורדון לויט, והיה יכול להיות מעניין לראות אם הוא הצליח להפיח בתפקיד הזה יותר רוח חיים ‏משהיתה בו במקור.‏ זה לא מעניין להיות מושלם.

סרט המתרחש בעולמנו שלנו הוא בזבוז של מיאזאקי. מתוך "הרוח העולה"(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

חוץ מזה – בואו לא נתעלם מהפיל המעופף העצום שבאמצע החדר: היצירה הגדולה שעליה שוקד הוריקושי לאורך כל הסרט היא מכונת הרג. אלה מטוסי הקרב ששימשו את טייסי הקאמיקזה, שהפציצו את פרל הארבור, שהיו חלק מהצד הלגמרי לא נכון של מלחמת העולם השנייה. נכון שהוריקושי עצמו לא הרג אף אחד ולא צידד בחבירתה של יפן לנאצים – ובכל זאת, אי אפשר להכחיש שהאדם הכה נאצל הזה היה שותף, גם אם לא ישיר, לפשעים איומים. כל זה היה יכול להפוך את הדמות הראשית להרבה פחות מושלמת ואת הסרט להרבה יותר מעניין – אם רק הסרט היה מתעכב על הקונפליקט הזה, אבל זה לא קורה: הוא מתייחס לקונפליקט הזה רק במרומז, במה שנראה כמו חצי-התנצלות מאוחרת. "מטוסים הם חלומות יפהפיים", לדבריו של ‏ג'ירו – ובכך כאילו פוטר את עצמו מאחריות לכך שאותם חלומות יהפכו לסיוטים.

אי אפשר שלא להמליץ על "הרוח העולה" – למרות כל חסרונותיו, הוא יפהפה מכדי לפספס אותו בקולנוע. אבל הוא הגשים את החששות: שסרט המתרחש בעולמנו שלנו הוא בזבוז של מיאזאקי טוב. ‏אם אתם רוצים להבין למה אנימטורים (וילדים, ומבוגרים, ואנשים בכלל) בכל העולם מעריצים את הבמאי הזה, עדיף להתחיל מכל סרט אחר. אז נכון שהוא הכריז על פרישה, וברור למה הוא בחר כאקורד סיום בסרט שהוא מכתב אהבה לאחד הדברים החביבים עליו, אבל אולי בכל זאת, מיאזאקי-סן, רק עוד סרט אחד, אם אפשר? והפעם פנטזיה פרועה כלשהי? בבקשה?

האם תצפו בסרטו החדש של "מיאזאקי"? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully