פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הערב בו יהונתן גפן הפך לסבא החביב של כולנו

      מונולוגים משעשעים לצד ביצועים אפלים וגועשים הפכו את ההופעה של יהונתן גפן ותזמורת המהפכה לערב בו גפן הוכתר לסבו של כל מי שהפסיק להאמין שיהיה כאן טוב

      יהונתן גפן ותזמורת המהפכה (יח"צ , יוסי צבקר)
      אחד משלנו (צילום: יוסי צבקר)

      קול נשי, רגוע וסמכותי, מהדהד בין כתלי האולם. "במקרה של אזעקה, הנכם מתבקשים להישאר ישובים במקומותיכם ולנסות להיצמד כמה שיותר לקירות". קשה להאמין שמישהו פה, במשכן לאמנויות הבמה, התכוון להתבדח על חשבון הנחיות פיקוד העורף, אבל המופרכות הבסיסית שבהנחיה הזאת (רק תהליך מזורז של שיבוט יגרום לכך שאצליח להישאר ישוב במקומי – שורה 9, באמצע – ותוך כדי זה להיצמד לאחד הקירות) גורמת לקהל להתפקע מצחוק. לא, זה לא צחוק בריא. זה צחוק שנמצא איפשהו על הסקאלה שבין חולה, גוסס ומת. זה צחוק שמשמעו פחד, ייאוש, חרדה וחושך.

      הצחוק הולך ושוכך. מיד נגלה איך כל זה (פחד, ייאוש, חרדה וחושך) מסתדר עם מה שהתכוון אליו המשורר שעולה כעת לבמה, ומיד מתיישב על כיסא. נכון, הוא כבר לא ילד, ונכון, הרופאים ממליצים להימנע מעמידה ממושכת, אבל זה לא רק זה. בעשור האחרון יהונתן גפן מעדיף לדבר ולכתוב כאמן סביל: במקום להטיף, לחנך ולייצר דרמות (כמו, נגיד, בנו הנודע), הוא מנסה, ולרוב מצליח, להביע את עצמו ואת סביבתו מפרספקטיבה אנתרופולוגית, כשותף כמעט ניטרלי בהוויה החברתית, אחד משלנו, ישראלוק מצוי, חלק מאותו "חבר'איזם" שהוא תיאר, בבוז נטול רסן, בספרו האוטוביוגרפי "חומר טוב" (2002, הוצאת "דביר").

      יהונתן גפן ותזמורת המהפכה (יח"צ , יוסי צבקר)
      כיפת ברזל מוזיקלית (צילום: יוסי צבקר)

      כיסאו של מפקד הכוח, סגן (במיל') יהונתן גפן, ממוקם בעורף הבמה, לצד שולחן גבוה. החזית מאוישת על ידי חטיבת כלי מיתר בניצוחו הבוטח של רועי אופנהיים, ובשטח פועלים גם פסנתר כנף, נבל, כלי הקשה וכלי נשיפה – כולם שייכים ל"תזמורת המהפכה", לובשים בגדים שחורים ומציגים פתיח גועש, דיסוננטי, אפוקליפטי שנע בכאוטיות בין פורטה לפיאניסימו, ל"מקום לדאגה" – בחירה מדהימה ליריית פתיחה, בעיקר נוכח העובדה שתוך כדי הביצוע האפל והמצמית של אפרת בן צור, האייפון שלי מודיע על אזעקות בגוש דן.

      על פי רוב, ניתן לאבחן רגעים כאלה רק בדיעבד, אבל כאן זה אחרת: המופע הזה, גם אם רק בזכות העיתוי שהוא הוא מתקיים, ראוי להיזכר בתור הרגע שבו הפך יהונתן גפן, באופן רשמי, לסבא החביב, המקשיב, מרכך המכות ומלקק הפצעים של כולם - או, לכל הפחות, של כל מי שגדל על "הכבש ה-16" וכבר מזמן הפסיק לחכות לכבש ה-17. כלומר, להאמין שיהיה טוב, שלא יהיו יותר מלחמות, שאנשים בשדרות ובעזה יוכלו לישון בשקט, ושיום אחד, אולי, רק אולי, נזכה לראות שוב את בנינו היקרים שנפלו בשבי "האח הגדול".

      יהונתן גפן ותזמורת המהפכה (יח"צ , יוסי צבקר)
      הסבא של כולנו (צילום: יוסי צבקר)

      גפן ותזמורת המהפכה מציגים גם הומור לצד אווירת הקרב ותוגת השכול. ולא, אין צורך להזכיר שגפן הוא ליצן עצוב מושלם. "אני לא מצליח להבין איך זה שאחרי כל האבולוציה וזה, כל מה שהגענו אליו זה טלפון נייד", הוא תוהה באחד המונולוגים (שהפעם, אגב, הם קצרים ותמציתיים להפליא), "איך זה יכול להיות שה'חחחחח' הזה בסמסים זה כל מה שהגענו אליו אחרי הבריאה, האדם הקדמון, האדם הניאנדרתאלי, אריק שרון ודני דנון? ורגע, למה כתוב לי עכשיו על הצג 'השרת אינו מגיב'? מה קרה, המנקה הערבי מת?".

      ההיכל הזה גדול, מפואר, רב הוד והדר, אבל הערב יש בו אווירה של קומזיץ משנות החמישים בחצר בית הוריו של יהונתן בנהלל – אפקט פסיכדלי משהו שנוצר בזכות המלחמה המשתוללת בחוץ, השנינות וההומור של גפן ("אמנים בארץ לא מתים, הם עוברים לערוץ 1") השירים המרירים-מתוקים שהוא כתב, העיבודים המרתקים והנעימים והביצועים הצוק-איתניים של אפרת בן צור ושל סיון טלמור, שנשמעת ב"אחינועם" וב"שיר בין ערביים" כמו הכלאה בין מירי אלוני, אסתר עופרים ועוד משהו, חדש, צעיר ומשכנע.

      יהונתן גפן ותזמורת המהפכה (יח"צ , יוסי צבקר)
      ערב בסימן נשי (צילום: יוסי צבקר)

      בכלל, אף על פי שבמרכז הערב עומד – סליחה, יושב - זכר דומיננטי, הנוכחות הנשית בהופעה הזאת מורגשת הרבה יותר. ברמה הטכנית, הסיבה לכך היא הביצועים המעולים של בן צור ושל טלמור, שבולטים מאוד נוכח אלה הבינוניים, בלשון עדינה, של נועם רותם ואסף אמדורסקי, שטועה במילים, לא מתואם עם התזמורת ומפגין חוסר מקצועיות וחשק בביצועיו המחפירים ל"דניאלה" ול"שיר לשירה" (שגפן כתב לבתו, וכעת מקדיש לה אותו בתגובה לחיצי הביקורת שספגה לאחרונה).

      גם מבחינה רוחנית, הנשיות מהדהדת כאן. ההופעה הזאת כאילו מכנסת את הקהל תחת כנפיה, מגוננת עליו מפני הזעם והזוהמה שבחוץ, מאכילה אותו בנוסטלגיה ארצישראלית מנחמת, מערסלת, מכרבלת ומתומללת בידי משורר, סופר ופובליציסט מוכשר, אמיתי ואהוב, שנראה, ונשמע, מחובר מאוד לצדו הנשי. זה נגמר, כמעט כמו תמיד אצלו, ב"לילה טוב" (מתוך "הכבש ה-16"), אבל אישה (שוב, טלמור) הייתה זו שהציגה את התהייה המסכמת של המופע, ושל המצב, בשיר הלפני אחרון. "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", היא שרה, "יכול להיות שזה נגמר?".