פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מבשלת בשתי שפות: ריאיון עם הלן מירן

      ביקור בסט "מסע של מאה צעדים", הסרט החדש של הלן מירן שמגיע עתה לארץ, הוא הזדמנות לשוחח עם השחקנית הוותיקה ולשמוע ממנה וידויים על רגשי הנחיתות מהם היא סובלת

      מבשלת בשתי שפות: ריאיון עם הלן מירן

      שלל מאכלים מעוררי תיאבון מעטרים את הדרמה/קומית הקולינרית הטרייה "מסע של מאה צעדים", אבל התבשיל האטרקטיבי ביותר נמצא בכלל מאחורי הקלעים שלה.

      הסרט, שמגיע היום (חמישי) לבתי הקולנוע בישראל, הורכב מחומרי הגלם הטובים ביותר שיש בשוק המעדנים האיכותיים לקהל בוגר: הוא מבוסס על רב-המכר של ריצ'רד ק' מוראייס, שעוסק ביחסים בין הבעלים הגאוותנית של מסעדת גורמה בעיירה צרפתית והמשפחה ההודית שמהגרת למקום ופותחת בו מסעדה עממית יותר; הפיקו אותו שני קליברים בסדר הגודל של אופרה ווינפרי וסטיבן שפילברג; ביים אותו לאסה הלסטרום, מי שכבר הוכיח ב"שוקולד" ו"תקנות בית השיכר" שהוא מטובי השפים בתחום היצירות המתקתקות אך בכל זאת נבונות לקהל רחב; ומככב בו צוות בינלאומי, ובראשו הלן מירן, זוכת האוסקר על "המלכה" והאמי על "החשוד המיידי", ואחת השחקניות המהוללות והמוערכות בדורה.

      נוסף לכך, צילומי האולפן של הפרויקט המושקע התרחשו בסיטה דה סינמה. מדובר במתחם ענק שהמפיק/במאי לוק בסון הקים לא מזמן בפרברי פריז בהשקעה עצומה ובמטרה להציב קונטרה אירופאית להוליווד – מהלך שבינתיים זוכה להצלחה גדולה מהצפוי, שכן "לוסי" פרי עטו, שהוא צילם במקום בכיכובה של סקרלט ג'והנסון, התגלה לפני שבועיים כבלוקבסטר המפתיע של הקיץ בקופות ארצות הברית.

      הלן מירן (יח"צ)
      "אף פעם לא חשבתי שאגלם בעלים של מסעדת גורמה". הלן מירן ב"מסע של מאה צעדים" (צילום: יח"צ)

      אבל אף ש"מסע של מאה צעדים" מופק בתנאים הטובים ביותר ועם השמות הגדולים ביותר, ביקור בצילומים שלו ממש לא מתגלה כחוויה נוצצת. להיפך: הוא רק מגלה שוב עד כמה עשייה קולנועית היא עבודה שחורה ומלחיצה.

      אני מגיע לסט בשלהי חודש נובמבר האחרון. בחוץ השמים הפריזאיים גשומים וקודרים, וגם בפנים האווירה אפרורית. כיוון שזה סרט על בישול, אפשר לכל הפחות היה לצפות לניחוחות משכרים באוויר, אבל גם את זה אין. כל מה שיש הם כבלים פזורים על הרצפה, אנשי הפקה חמוצים, שחקנים עייפים וגם כמה וכמה דמויות בצוות שנראות על סף התמוטטות עצבים.

      בתוך כל זה, רק אחת מצליחה משכילה להתנהל באצילות ולהזכיר כי אנו נמצאים במטבח עילי ולא בין הסירים של קבביה כושלת. באופן לא מפתיע, זוהי כמובן הלן מירן, שנראה כי כל הלחץ, הזיעה והרעש פשוט חולפים מעל ראשה, והיא מקבלת את פניי בסבר פנים מזמין ואלגנטי, נטול שמץ של עייפות וחסר סבלנות.

      מירן מגלמת בסרט את דמותה של מנהלת המסעדה המגונדרת, שמתרעמת בתחילה על הופעתם של השכנים ההודים חסרי היומרה, אך אט-אט, אלא מה, לומדת לכבד ולאהוב אותם. הקריירה של הכוכבת הבריטית, בת שישים ותשע, משתרעת כבר על כחמישים שנה, והיא אומרת שבכל הזמן הזה מעולם לא חשבה שתתגלגל לגלם תפקיד כזה.

      הלן מירן (יח"צ)
      "ההשפעה של האוסקר קצרה ביותר". הלן מירן ב"מסע של מאה צעדים" (צילום: יח"צ)

      "מה לי ולמנהלת של מסעדת יוקרה?", היא אומרת. "זה כל כך רחוק ממני. אני אוהבת אוכל כמו כל אחד, ואני גם מבשלת, אבל אני לא מבשלת טוב, ובטח שלא גורמה. אי אפשר שלא להעריץ את המאמץ של השפים במסעדות העילית. לא רק בגלל האיכות של האוכל עצמו, אלא גם בגלל השלב שבא קודם לכן – איך שהאוכל מוגש לך, בצורה כל כך אמנותית ומפוארת שאתה לא יכול שלא לעצור כמה דקות ולהסתכל בו לפני שאתה מתחיל לאכול. הם משקיעים כל כך הרבה ריכוז ומחשבה בזה. אני, לעומת זאת, פשוט מניחה נקניקיות ותפוחי אדמה על צלחת, זורקת אותה ונובחת 'תאכלו'. אז איפה אני ואיפה הם".

      עם זאת, את חושבת שיש איזשהו דמיון מהותי בין שחקנים לשפים?

      "השעות דומות. גם שחקנים וגם טבחים מתחילים מוקדם ומסיימים מאוחר. חוץ מזה, אני חושבת שבשביל להיות שף גדול צריך אותו דבר כמו בשביל להיות אמן גדול – אובססיה. גם שחקנים וגם טבחים הם אנשים שכפייתיים כלפי המקצוע שלהם, ובגלל זה גם כיף לי לשחק את הדמות הזו. אבל מעבר לכך, אם אני צריכה להשוות בישול לאמנות כלשהי, זה לא יהיה למשחק אלא למוזיקה. אני חושבת שגם עם כלי נגינה וגם עם כלי המטבח, זה הכל שאלה של קצב".

      הדמות שלך כפייתית גם כלפי כוכבי המישלן של המסעדה שלה. האם גם לך יש יחס דומה לפרסים שזכית בהם ושאת מועמדת אליהם?

      "כוכבי מישלן זה משהו אחר לגמרי מפסלונים, הלא כן? ברור שגם לנו פסלונים זה דבר חשוב, אבל הם נותנים לך שם לזמן קצר ביותר, ההשפעה שלהם חולפת מהר. בעולם של המסעדות, לעומת זאת, לכוכבים יש חשיבות מכרעת לטווח ארוך. זה משהו שכתוב בספרים. אתה נוסע בדרום צרפת ואתה מחפש לאן ללכת, אז אתה פותח ספר ורואה לאיזה מסעדה יש כוכבי מישלן ולפי זה עושה את הבחירה שלך. כוכבי מישלן זה מהותי לעסקים, זה משהו שיכול לשנות הכל ובגלל זה גם עושים מזה כזה עניין. אם שף מקבל או מאבד כוכבי מישלן, זה מגיע לכותרות הראשיות, גם באנגליה. יש לזה חשיבות הרבה יותר גדולה מאשר לאוסקר, בעיקר בהיבט הכלכלי".

      הלן מירן (GettyImages , גארת קתרמול)
      "אנשים מלאומים שונים יכולים להסתדר יחד יפה מאוד". הלן מירן מקבלת פרס מיוחד לפני כחודשיים בטקס אנשי השנה של "גלאמור" (צילום: אימג'בנק -Gettyimages(

      בניגוד למירן הצנועה והלבבית, הדמות שהיא מגלמת, כיאה לאשה בשם מאדאם מאלורי, דווקא סנובית. "היא הולכת עם האף למעלה כי ככה מתנהל כל צרפתי כשהוא במטבח", אומרת השחקנית. "הצרפתים סנוביים ביחס לאוכל שלהם, ואין לי שום בעיה עם כך, זה יפה בעיניי. האמת היא גם, שלא צריך לסמן דווקא אותם. אני חושבת שכל אומה גאוותנית ביחס לאוכל שלה. הצרפתיים אומרים שהאוכל שלהם הכי טוב בעולם, ההודים חושבים שהאוכל שלהם הכי טוב בעולם, האיטלקים יודעים שהאוכל שלהם הכי טוב בעולם. רק הבריטים יוצאי דופן בקטע הזה. להם יש ענווה ביחס לאוכל שלהם, וחבל שכך, כי רמת האוכל אצלנו השתפרה להפליא מאז צעירותי והגיעה לרמה גבוהה".

      הדמות שלך צרפתייה אבל את לא מדברת בסרט צרפתית אלא אנגלית במבטא צרפתי. זה תמיד קצת מגוחך כשדמויות בסרטים מדברות אנגלית במבטא מוזר במקום פשוט לדבר את השפה האחרת, לא?

      "תראה, כמו כל אנגלייה, גם לי יש רגשי נחיתות כלפי הצרפתים בכל דבר חוץ מאשר אופנת רחוב, מוזיקת פופ ושייקספיר. השפה הצרפתית מקסימה בעיניי ועדיפה על האנגלית, אז כמובן שרציתי לדבר בה, אבל לא הרשו לי! אז נכון, אני מדברת אנגלית אפילו שהדמות שלי צרפתייה, אבל בסופו של דבר אני חושבת שזה בסדר והגיוני. המטבחים היום הם מקום בינלאומי – בכל מטבח, גם בצרפת, תמצא עובדים ומתמחים שהגיעו מכל רחבי תבל, ואנגלית היא השפה המקצועית המשותפת שלהם".

      סוגיית ההגירה היא אחד הנושאים הכי בוערים כיום, גם באנגליה וגם בצרפת. "מסע של מאה צעדים" משתמש בעולם הבישול כדי לבחון אותה באור אופטימי במיוחד. אפשר להגיד שזה "סרט פרו-הגירה"?

      "לא הייתי בהכרח מגדירה אותו ככזה או אפילו אומרת שהוא מדבר דווקא על הגירה. אני חושבת שהסרט עוסק בקבלה ובהבנה של תרבויות אחרות ושל בני אדם אחרים. זה סרט על אנשים שונים זה מזה, שלומדים לחיות אחד עם השני. זה נשמע כמו אוטופיה, אבל זה משהו שיכול לקרות. קח לדוגמה את לונדון – היא מלאה בתושבים מרקעים ומלאומים כל כך שונים, ובכל זאת כולם למדו יפה מאוד איך להסתדר אחד עם השני. אני חיה בעיר, אז אני רואה איך זה קורה מדי יום ביומו".