פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נתן זך: "ישראל השתגעה. גם החמאס משוגע, אבל במידה פחותה"

      נתן זך לא כותב בעיתונים "מפחד שירביצו לי", ראש הממשלה לא מתייעץ באייל מגד "כי הוא מתעניין בסקרים ולא בסופרים", ואגי משעול חושפת שיר אקטואלי. יש טעם במאמרי משוררים וסופרים לעיתון?

      ראש הממשלה בנימין נתניהו קורא ספר לרגל שבוע הספר, יוני 2012 (לשכת העיתונות הממשלתית)
      אייל מגד, שנחשב למקורב: "לראש הממשלה הרבה יותר אכפת מסקרים מאשר מה שכותבים הסופרים". (צילום: לשכת העתונות הממשלתית)

      "(...) אבל כשעלה בסערה השמיימה

      הועלה לדרגת משיח נפץ

      ושבעים ושתיים אתונות צחורות

      ליקקו את פצעיו".


      (הבית האחרון של השיר החדש "לא היו נפגעים", שכתבה לפני מספר ימים המשוררת אגי משעול, בעקבות מבצע "צוק איתן")


      שנת 1965, שבת בבוקר. הסופר אהרון מגד הזמין את בנו אייל, להצטרף אליו לנסיעה לקיבוץ נען, שם ייפגש עם חבר הכנסת ישראל גלילי שרצה להתייעץ איתו על מהלך קריטי: האם יש לאחד את אחדות העבודה עם מפא"י? "אבא שלי ידע שאני מאוד מתעניין בדברים האלה", אומר מגד לוואלה! תרבות. "הם הלכו בשבילים של הקיבוץ שעות. ראיתי בעיניים כלות איך הם מדברים ומתייעצים. דעתו של אבא היתה חשובה לו. עד כמה גלילי שמע לאבי? אני לא יודע. אבל באותה תקופה מנהיגים רצו יותר לשמוע סופרים. אלתרמן היה מאוד קרוב למשה דיין, ס. יזהר היה מאוד קרוב לבן גוריון. אני חושב שהם לא השפיעו על המנהיגים בעניינים שוטפים. בנושא הקריטי והמוסרי של הממשל הצבאי, למשל, שס. יזהר התנגד לו בכל ליבו, בן גוריון לא שמע לו. אבל הם התייעצו בהם".

      שנים רבות אחר כך, הנער אייל מגד הפך לסופר מצליח בפני עצמו, וגם ליועץ ומקורב לראש הממשלה בנימין נתניהו. "היום המנהיגים פחות מתייעצים עם 'אנשי רוח', ואין להם כל השפעה על מקבלי ההחלטות", אומר מגד. "כשביבי לא היה ראש ממשלה, אחרי שהובס בבחירות, בין הקדנציה הראשונה והשניה שלו, הוא התייעץ איתי הרבה פעמים, כי ראינו עין בעין בנושא ההתנתקות. אבל מאז שהוא נהיה ראש ממשלה הוא לא התייעץ איתי פעם אחת. אולי זה גם בגלל השינוי בדעותיי, אבל אולי גם בגלל שהיום המנהיגים מתייעצים יותר עם סקרי דעת קהל מאשר עם אנשי רוח. לראש ממשלה לא אכפת מה כותבים הסופרים והמשוררים. לדעתי, הרבה יותר אכפת לו מסקרים".

      נתן זך (שי אוקנין)
      נתן זך לוואלה! תרבות: "כל שומר נפשו יזהר מלהביע דעותיו במדינה שהשתגעה, יחד עם החמאס שגם הוא משוגע אבל במידה פחותה". (צילום: שי אוקנין)

      כשהתותחים רועמים, רוב הסופרים והמשוררים עושים ויפאסנה. מעט מדי קולות של אנשי רוח ואמנים נשמעו במהלך מבצע "צוק איתן", ועל רקע הדממה היחסית בלטו כמה סופרים מוערכים ואמיצים שהשמיעו את קולם בתקשורת.מאמר של אתגר קרת עורר עניין וזכה לתשבוחות אפילו מסופרים אחרים, למרות העניין הזה של קנאת סופרים ("זה היה מאמר ראוי. היתה לו שם מנטרה לא רעה, העניין הזה של לא שלום אלא פשרה. זה היה ניסוח של סופר", אומר לנו אייל מגד); מאמר של דוד גרוסמן בלט אף הוא. דבריו של גרוסמן תמיד מושכים תשומת לב, הן בגלל היותו יוצר נדיר, מרתק ומוערך, והן בשל היותו אב שכול שאיבד את בנו אורי במלחמת לבנון השניה בעת שהיה חייל סדיר בחיל השיריון, אורי נפל יומיים לאחר שגרוסמן, יחד עם עמוס עוז וא. ב. יהושע, ערכו מסיבת עיתונאים ודרשו ממדינת ישראל להסכים להפסקת אש ולא להרחיב את הלחימה בלבנון כפי שהחליטה לאחר מכן.

      וואלה! תרבות שוחח, בנפרד, עם מספר סופרים ומשוררים ידועים (נתן זך, אגי משעול, אייל מגד, אילן שיינפלד ושהרה בלאו) ועם עיתונאי בכיר אחד (חנוך מרמרי). סיפורו של אייל מגד על יחסיו של אביו ושלו עם פוליטיקאים, ניתן כתשובה לשאלה האם למקבלי ההחלטות ולראש הממשלה אכפת ממה שכותבים הסופרים והמשוררים בעיתון? "מקבלי החלטות מושפעים ישירות מדעת הקהל, כן שאין עוד צורך באנשי רוח, סופרים והיסטוריונים - מה גם שאינם עוד מעצבי דעת קהל", אומר לוואלה! תרבות חנוך מרמרי, לשעבר עורכו הראשי של עיתון "הארץ" וכיום עורך "העין השביעית". "אנחנו שומעים פה ושם את קולם של סופרים כעמוס עוז, מאיר שלו או דויד גרוסמן, והעיתונים משתמשים בטקסטים שלהם בהבלטה מוקצנת כאילו היו ידוענים. זה לא עובד יותר. בנעוריי, כשההיסטוריון פרופ' יעקב טלמון כתב ב'הארץ' מאמר בן 5,000 מילה שכותרתו 'המולדת בסכנה', זה היה אירוע מכונן. טלמון התפלמס אז פומבית עם ראש הממשלה מנחם בגין, ובגין השיב לו במאמר דומה. בגין כיבד את בר הפלוגתא שלו והגיב בפרישת תפיסה היסטורית שלמה משלו. זה היה קרב ענקים, שלא יכול להתחולל היום".

      "בימים אלה", אומר נתן זך לוואלה! תרבות, "לדעתי אין שום השפעה לדבריו של סופר, משורר או אפילו אמנים כמו הגברת אורנה בנאי ואחרות. זה רק מעורר נגדם זעם, כעס ופגיעות בגוף. היו תקופות שדעות של סופרים ומשוררים, היתה להם השפעה, היום אין להם השפעה. הדעות צריכות להישאר אצל היוצר. מי שמחזיק בדעתו של הסופר, שומע את קולו. אבל אם הוא לא בדעתי, הוא ממילא לא יקבל את דעתי. אז למה לעורר את חמתו? הוא גם יצטרך לקחת גלולות הרגעה, ואני נגד הצורך בגלולות הרגעה".

      "מתקיימים כאן יחסים הדדיים", מוסיף זך. "ראש הממשלה לא מתעניין במה שהסופר כותב, והסופר לא מתעניין במה שאומר ראש הממשלה ובכל השרים שלו. אנחנו הגענו להסכמה עם אנשי השלטון. אנחנו לא מתעניינים בכם ודעותיכם, ואתם לא צריכים להתעניין בדעותינו. כל שומר נפשו ייזהר מלהביע דעותיו במדינה שהשתגעה, יחד עם החמאס שגם הוא משוגע אבל במידה פחותה, כי הוא מסוגר בעיר אחת, בעצם זו מדינה. 1.8 מיליון תושבים זאת מדינה, ואנחנו הסופרים מסוגרים במדינה יותר גדולה".

      אגי משעול (יח"צ)
      "צריך שיהיה מי שיעמוד ליד חלון". אגי משעול (צילום: יח"צ)

      נראה כי המשורר, הסופר ואיש יחסי הציבור אילן שיינפלד מעט אופטימי יותר מנתן זך, מאייל מגד ומחנוך מרמרי. "אני לא נמצא במשרד ראש הממשלה, ואני לא יודע אם יש לו זמן, אנרגיה נפשית ויכולת להכיל את כל הטקסטים של הסופרים והמשוררים שמתפרסמים. אני רוצה לקוות שכן", אומר לנו שיינפלד. "אבל אני מאמין שגם מבלי לקרוא את הדברים האחרונים שהתפרסמו, הוא קרא מספיק בחייו כדי שיהיה לו קוד מוסרי מגובש וסולם ערכים שינחו אותו בדרכו. במשבר הנוכחי נתניהו מפתיע רבים ביכולת העמידה שלו ובזהירות שבה הוא מנהל את מהלכיו. אבל צריך לזכור, שמנהיג ניחן לא רק בניהול נכון של מערכה, אלא גם ביכולתו להימנע ממנה. על השנים שחלפו בלי התקדמות במשא ומתן צריכים כל מנהיגי האזור לתת את הדעת".

      "אני חושבת שפוליטיקאים חייבים לקרוא שירים", אומרת אגי משעול. "כי יש משהו באנטנות של השירה שקולטות מהר מאוד איזה סוג של אווירה, ודברים שקורים בשפה. דברים כמו טיהור, ריכוך אש. אני לא יודעת אם הם צריכים להתייעץ עם משוררים, אבל הם צריכים לקרוא שירה בעיני. לא רק לצטט שירים באירועים ממלכתיים, עם שגיאות".

      - האם בעידן הפייסבוק והטוויטר, שבו לכל אחד יש טור דעה, יש עוד טעם במאמרים שכותבים סופרים ומשוררים לעיתון? האם מישהו שומע את קולם?

      חנוך מרמרי: "השאלה המקדימה שצריכה להישאל היא מי הם הסופרים והמשוררים של זמננו ומהו מעמדם בציבור. התשובה היא שמעמדם הולך ונחלש. כתיבת ספרים, כמו עיסוקי רוח אחרים, הופכת תעשייה והצלחה בתחום נמדדת ביכולת לייצר רבי-מכר. מעט סופרים ומשוררים מעוררים היום השראה אצל מעט אנשים".

      "אני מניח", מוסיף מרמרי, "כי קולם של אלתרמן או גורי נשמע והשפיע מכיוון שרתמו את יכולת הביטוי שלהם לקידום רעיונות חברתיים ופוליטיים. אני חושב שיצחק לאור הוא משורר גדול, שכתיבתו רדיקלית. עדיין לא ברור לי אם משורר הדור הבא, הכועס, כמו רועי חסן, הוא משורר גדול, אבל הוא מחולל תהודה – ולא רק בתוך קבוצת התייחסות המצומצמת שמזדהה עם השקפת עולמו. בהקשר הזה, הרשת החברתית היא דווקא מכשול. היא אינה מרחיבה את הדיון הציבורי, אלא מפלחת אותו לקבוצות קטנות, מכונסות, שנאבקות באלימות עזה זו מול זו. זירת הדיון הפתוח מוקצנת, קולנית ואלימה וקולו של היוצר הרגיש והמורכב לא יישמע בה".

      אגי משעול: "יש טעם. אני חושבת על השורה של עמיחי, 'משלשה או ארבעה בחדר/ תמיד אחד עומד ליד החלון./ מוכרח לראות את העול בין קוצים/ ואת השרפות בגבעה' וכולי. אני חושבת שאיש הרוח, סופר ומשורר וגם אחרים שלא כותבים אבל חושבים כך, הם אלה שעומדים שם ליד החלון ורואים. אני חושבת שהדור שחי מאה קודם, ביאליק, טשרנחובסקי ואחד העם, שלקחו על עצמם הרבה אחריות, גם בתחום הספרותי לתרגם לנו יצירות מופת, אבל גם היוו איזה מצפון מוסרי ודעתם מאוד נחשבה. אבל זה היה לפני האינטרנט. זה מאוד מאוד קריטי, כי זה לא היה בפוסט מודרניזם כשאין היררכיה, ובלי הביוב האנונימי של יצרים שזורם ומטשטש את הגבול בין הפוליטיקה לאספסוף. עדיין צריך שיהיה מי שיעמוד ליד חלון".

      אייל מגד (מערכת וואלה! NEWS , אלכס ליבק)
      ראש הממשלה כבר לא מתייעץ בו יותר. אייל מגד (צילום: אלכס ליבק)

      אייל מגד: "אני לא יכול לענות לך על זה, כי אני בא ממקום אחר לגמרי. הזווית שלי היא: האם לי יש מה להגיד? ולא: האם לאיש רוח יש מה להגיד? אין לי מושג מה זה איש רוח. כל סופר שונה מהשני כמו שכל בנאדם שונה מהשני. אני לא מרגיש שאני כותב כמו סופר כשאני כותב בעתון. אני כותב כמו שאני כותב. אני לא משתייך לשום סקציה. אני לא מרגיש שאני חלק מאיזה מגזר שנקרא אנשי רוח. אני כותב אם יש לי מה להגיד".

      אילן שיינפלד: "היום, שלא כמו לפני שישים שנה, ישנן הרשתות החברתיות, ששינו כליל את פני התקשורת והרחיבו את יכולת הביטוי של כל אדם באופן פומבי. יש לזה צדדים טובים, משום שזוהי מהותה של דמוקרטיה, ויש לזה גם פנים שליליות, בהתלהמות הנוראה והמסוכנת, שנגלית כעת ברשת, ובאה מאנשים מכל גווני הקשת הפוליטית. דווקא משום כך יש טעם לדברים של סופר, כאשר הוא עושה את מלאכתו נאמנה, כלומר כותב כתיבה נקיה ומאוזנת, ולא ממהר לפרסם כל הגיג, אלא חושב היטב על מה שהוא מוציא מתחת ידיו".

      דעתם של שניים מהסופרים שרואיינו לכתבה זאת, אייל מגד ואילן שיינפלד, לא נשמעה בכלי התקשורת מאז תחילת מבצע "צוק איתן". במקרה של אילן שיינפלד יש לכך קשר לפרשת השיר "תחזקנה" שכתב במלחמת לבנון השניה ועורר עליו עליהום. "בימים האחרונים, אני כותב הרבה שירה וסיפורת, אבל לא העזתי להוציא דבר ממה שכתבתי החוצה, מלבד פוסטים שמחזקים את ישראל, כתובים בעיקר באנגלית, ונועדו להבהיר לאויבים שלנו שלעולם לא ינצחו אותנו", אומר לנו שיינפלד. "את היצירות הספרותיות שאני כותב כרגע אני משאיר מתחת ידיי, למרות פניות רבות מכלי התקשורת שאשלח להם חומר. זאת משום שלמדתי את הלקח מפרשת השיר 'תחזקנה'. כתבתי אותו בסערת נפש גדולה במלחמת הלבנון השנייה. לא התמהמהתי ומיד שלחתי אותו לפרסום לכל עבר. להוותי הוא נדפס בכלי התקשורת כמה שעות אחרי שנהרגו עשרות פלסטינים בכפר קנא, ומאותו רגע נהפכתי בעיני רבים לאדם הקורא לרצח עם ופאשיסט, דבר הרחוק ממני כרחוק מזרח ומערב. מאז למדתי את הלקח: אם אתה כותב בסערת נפש, אל תמהר להוציא את הדברים מתחת לידך, אל תרוץ לפרסם אותם. משום שבתקופת מלחמה, מטבע הדברים, החרדות מתעוררות, והחרדות הן יועץ רע מאוד לכתיבה ולפרסום. צריך לחכות עד שהעט שלך יירגע, כדי לבחון את הדברים בשבע עיניים לפני פרסומם".

      ומדוע אייל מגד לא כתב דבר מאז שהחל מבצע "צוק איתן" בעיתונו, "הארץ"? "מאז ראשית המערכה הנוכחית לא כתבתי כלום, למרות שהמדור בהארץ פתוח לפני. אני אפילו יכול להגיד לך שפעם כתבתי ולקחתי בחזרה את מה שכתבתי", אומר מגד. "הסיבה לכך היא הרגשתי שהשתיקה יותר חזקה. יכול להיות שהשתיקה הזאת היא גם ביטוי של חולשה. היא חולשה נוכח האירועים שהם ממש ממש לא חד משמעיים. כלומר, אני כותב רק כשאני מרגיש שאני יכול לכתוב דבר דבור על אופניו. ואני לא מרגיש שאני יכול לכתוב דבר דבור על אופניו עכשיו, כי אין דבר כזה עכשיו. הרגשתי שאני לא רוצה להצטרף לשום מקהלה, כי זה נראה לי נואל. שמע, חיילים נמצאים שם בעזה, נקטלים לצערנו במספרים מבהילים. קטונתי לידם, קטונתי ליד המשפחות שלהם ואני לא מרגיש שהמלה שלי יש לה תוקף, אלא אם כן היתה לי איזו בשורה. אבל אין לי".

      - האם לא כתבת בימים הלחימה האלו גם מתוך פחד מעליהום, התנפלות או התלהמות, כפי שחוו למשל שירה גפן או אורנה בנאי לאחר שביטאו את דעותיהן?

      מגד: "לא היה בי פחד כזה. אני בזמנו הלכתי נגד הזרם באופן כזה, ששנים לא הפסיקו להתנפל עליי וזה לא הרתיע אותי בכלל. באותו זמן ביטאתי עמדות שהן לא עמדות השמאל. אז אני לא נבהל מזה. להפך, אני אוהב ללכת נגד הזרם. אלא שעכשיו אני גם לא מרגיש שזה הדבר הנכון לעשות. עכשיו אני לא מרגיש שיש לי אמירה ברורה להגיד".

      - נשמח לשמוע מלים ראשונות ממך המתייחסות למבצע "צוק איתן".

      "אני נבהל מזה שכל מה שאני חזיתי לפני המערכה הזאת קורה. זה שחשבתי שיש צורך להרים את הכפפה של יוזמת השלום הערבית, מה שנקרא היוזמה הסעודית, ולא עשינו את זה, לא התחברנו עם הכוחות המתונים של העולם הערבי. וזה שלא ניצלנו את ההזדמנות הבלתי חוזרת הזאת, היה ברור שזה יוביל אותנו לדברים לא טובים, לקטסטרופה, וזה מה שקורה בדיוק. משנת 2003, כשהוכרזה יוזמת השלום הערבית, גם כשהייתי בשיא ה"נטייה הימנית" שלי, אמרתי שצריך להרים את הכפפה הזאת. אנחנו הולכים מדחי אל דחי, כי אנחנו לא מוכנים לשלם את המחיר של השלום האמיתי, וכשאנחנו לא עושים את זה, זה מה שקורה. מרוב ייאוש אין לי מה להגיד".

      אילן שיינפלד (יח"צ , עדי נס)
      לא ממהר לפרסם כל הגיג. אילן שיינפלד (צילום: עדי נס, יח"צ)

      נתן זך אמנם השמיע את דעתו בעת מבצע "צוק איתן" בהפגנה בככר רבין בתל אביב, אבל כבר זמן רב חלף מאז שכתב לעיתון. "לפני 25-30 שנה, כשהייתי יותר צעיר, פרסמתי שירים בעתון, וגם ערכתי מדורים בעתונים בימי מלחמה", אומר זך. "הסיבה שאיני כותב יותר לעתונים היא שאני מפחד שיתפסו אותי ברחוב וירביצו לי, וינהגו כלפי כפי שנהגו כלפי אורנה בנאי שדיברה נגד המלחמה. אם מישהו רוצה מכות ממטומטמי העם, אז שיביע דעות בתקשורת. אחרי שחסידי המלחמה יכו אותו הוא יוכל להצטייד בסוכריית מורפיום על מקל. אני עוד לא זקוק לסוכריה על מקל עם מורפיום. אני לא אמיץ כל כך כמו אתגר קרת. אני אדם ששומר על גופו, ולכן בימים אלה לא כותב מאמרים לעיתון. אני גם לא כותב בשום רשת חברתית, כי אני לא איש חברתי".

      - אתה אומר שאינך איש חברתי ברצינות או בציניות?

      זך: "אני אומר את זה ברצינות ובציניות. אני חי בין משוגעים אז מוטב שאשתוק מאשר לפרסם דעות חברתיות".


      - האם לסופרים ומשוררים יש מחוייבות להשמיע את קולם בכלי התקשורת, שאין למוכר בסו?פר?

      משעול: "הרגישות של סופרים ומשוררים היא מטבעה יותר רחבה והומנית, ומטבעה רואה את הדברים מקומה קצת יותר גבוהה, כולל חמלה על כל אדם באשר הוא. גם חמלה על אנשים בעזה, עכשיו אני אומרת את זה וכבר פוחדת שישימו עליי אזיקים. אני חושבת שלמשוררים ולסופרים יש מחוייבות. רגישות היא לא רק נחלתם של הסופרים והמשוררים אבל אנחנו אלה שכותבים את זה. מחר בהארץ, למשל, מתפרסם שיר חדש שלי על חמור נפץ, שנקרא 'לא היו נפגעים'. כתבתי את השיר בזמן מבצע 'צוק איתן' ובהשפעתו (הבית האחרון של השיר מופיע בפתיח הכתבה – ש.ב). כתבתי את השיר בעקבות ידיעה קטנה באתר אינטרנט, שבה הופיע צילום של חמור והכותרת 'לא היו נפגעים'. יש לי רגישות גם לצד השני, זה נורא ואיום במרכאות, ורגישות לחמור זה בכלל נורא. בשיר שלי החמור הלבן הוא גם סמל".

      מרמרי: "אפשר לצפות מאנשים דעתנים, מודעים, בעלי יכולת התבוננות וניתוח, שישמיעו את קולם בנושאים שעל סדר היום. זה יחייב אותם להיזהר מן הבנאליה שבדיון היומיומי, 'האקטואלי'. ברור כי זכות ביטוי עומדת גם למי שאתה קורא 'המוכר בסו?פר" או נהג המונית, והם משתמשים בה בדרכם. היה משמח אילו אנשים רבים היו מגלים סקרנות ונכונות גם להקשיב ולספוג. אולי זאת הבעיה, שאיבדנו את היכולת לקרוא, להקשיב ולהתמודד באופן מכובד ופתוח עם הנאמר".

      אייל מגד: "אין להם מחוייבות. יש לאיש הרוח מחוייבות להשמיע את קולו רק אם יש לו מה להגיד והוא חושב שזה חשוב. במקרה כזה, אני חושב שמחובתו להגיד את זה. אבל אם אין לו בשורה שהיא לטובת כולנו, אז לכתוב בעיתון סתם בשביל שהשם שלו יהיה בעיתון, זה חוסר אחריות".

      נתן זך: "אם תסתכל על גרמניה ועל איטליה במלחמת העולם השניה שאני הייתי עד לה, ותראה באיזו מידה המנהיגים של גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית התחשבו בדעות הסופרים האיטלקיים, אז יש לך תשובה. אנחנו עוד לא הגענו למצב של איטליה הפאשיסטית ועוד לא הגענו למצב של גרמניה הנאצית חס וחלילה, אבל מי שכאן מביע דעה שאיננה תואמת את דעת השכונות של תל אביב, יתנפלו עליו ברחוב כפי שקרה בהפגנה למען השלום. סופר ששומר על חייו לא מפרסם דעה, או כמו ידידי אתגר קרת מפרסם באנגלית. לדעתי קרת הוא אדם אמיץ מאוד. גם א"ב יהושע אמיץ, וגם גרוסמן שאיבד ילד, אני תחת כפות רגליו. או שהם מאמינים בהשפעה של דעותיהם או שהם כותבים במטרה לשמר איזושהי מידה של נורמליות, אבל השפעה לא תהיה. גם אין לי את האומץ של גדעון לוי, תראה איך תוקפים את הקול השפוי היחיד שמופיע בהארץ. ואת סייד קישוע, הערבי המוכשר, היה צריך לברוח לאמריקה".

      חנוך מרמרי (נמרוד סונדרס)
      "פצצת תבערה של עמוס עוז כבתה בלי שמישהו הרגיש". חנוך מרמרי (צילום: נמרוד סונדרס)

      - לא פעם עולה תחושה, כי מאמרים עיתונאיים של סופרים ומשוררים מביישים את איכות הכתיבה של ספריהם ושיריהם.

      מרמרי: "אם זה אכן קורה, זה קורה כשסופר מתאים עצמו לקולה צורמני של העיתונות. אפילו אדם חכם ובעל שפה עשירה כעמוס עוז, משתמש בביטוי הקהה 'נאו-נאצים עבריים' כדי לגנות את פורעי תג מחיר. זאת היתה פצצת תבערה, שכבתה בלי שמישהו הרגיש. רק הפיח נשאר".

      משעול: "יש משוררים שרותמים את עצמם להיות שופר של משהו. אני מקבלת מיילים מ'משוררים לימין ישראל', שזה שירה מגוייסת. אני חושבת ששירה צריכה להיות חופשית. יש לי אפשרות להגיב על דברים פוליטיים כאזרחית, אני לא חייבת להגיב על זה כמשוררת, אני יכולה להגיב על זה גם כאזרחית, כמו שעשה אלתרמן למשל, שהפריד את השירה הלירית מהשירה הפוליטית שלו. אם מערבבים את הכל, אז יכול להיות באמת סלט".

      מגד: "לדעת לכתוב בספר ולדעת לכתוב בעיתון זה שני דברים שונים לגמרי. פעם היו סופרים, שאני מקווה שאני ממשיך אותם, שהיה ערך מוסף כלשהו כשכתבו בעיתון, מבחינת רהיטות השפה לפחות. הם כתבו באיכות יוצאת דופן, למשל בעתון 'למרחב' שבו אבא שלי היה עורך המוסף הספרותי וכתבו שם גם חיים גורי וחנוך ברטוב, ובאותו זמן בידיעות אחרונות כתב עמוס קינן, אז היה מה לקרוא. פעם לא היתה את האינפלציה שיש היום, שכל מי שקורא לעצמו סופר רוצה גם לכתוב בעיתון. משוררים נפלאים כמו אבות ישורון ואמיר גלבע אף פעם לא כתבו מילה בעתון, כי הם לא חשבו שהם מתאימים לזה. כיום אני משתדל לכתוב כמה שפחות. בחודשים האחרונים אני בעיקר כותב על זכויות בעלי החיים, כי זה בנפשי".

      שיינפלד: "סופר הוא אדם הכותב בז'אנרים שונים, בסגנונות שונים ועל נושאים שונים. בכל רגע נתון הוא יכול לכתוב על דברים שונים ומשונים ממה שהוא מוכר בהם או כותב עליהם בדרך כלל. לכן אין טעם להעמיד טור שכותב סופר בזמן דחק למה שהוא כותב בזמן של רגיעה, שבו הוא חי בתוך עולמו הפנימי. גם אין טעם לנסות לשפוט את ערכו האמנותי של טור בעתון או שיר אקטואלי על סמך כלל יצירתו. כל אחד מהסופרים נמצא ביחס אחר לעולם המציאות. יש מאיתנו שקשובים כל-כולם למציאות החיים בהווה. יש לעומתם כאלה, שעסוקים בעיקר בעולמם הפנימי; ישנם כאלה העוסקים בפרשיות עבר ובעלילות היסטוריות, וישנם החווים כל הזמן תנודה בין חייהם בהווה לבין חיי הדמויות שלהם בכתיבתם.

      אני יכול לומר לך שמאז תחילת המלחמה קרה לי משהו מוזר. בניגוד לכל ציפיותיי, דווקא בתוך המלחמה חזרתי לעבוד על רומאן היסטורי, שאני כותב מזה כמה שנים. אבל הכתיבה הזאת שונה מכל מה שחוויתי בעבר. כל חרדה שלי מפני המתרחש, כל דאגה לחיי ולחיי ילדיי, לפרנסתי, כל הצער שלי על הנופלים, תחושת ההכרח במלחמה, השמחה על הפסקת האש והחרדה מפני חדילתה – כל אלה עברו לדמויותיי, החיות בכלל במאה השש עשרה. עד כדי כך הגיעו הדברים, עד שדמיינתי לעצמי מין יקום מקביל, שבו הדמויות הערטילאיות של הספר שאני כותב ניזונות מנימי הדם שלי. וזה כבר ספר מדע בדיוני בפני עצמו.

      כשאני נמצא בכזה מצב אני יודע שמוטב לי להיזהר בהוצאה של דברים החוצה, מוטב לי להתאפק ולהתבטא כמה שפחות. מה גם שחיילים נלחמים ונהרגים, וזה לא הזמן להטיח ביקורת, אלא הזמן להתפלל לשובם הביתה. האווירה הציבורית כרגע גם כל כך טעונה וקשה, שלאנשים אין הסובלנות או היכולת למצוא מסרים מורכבים, שמהם עשויה ואותם מבטאת היצירה הספרותית".

      כרזת ההצגה "ותכתוב" של שהרה בלאו. צילום: איריס נשר (יח"צ , צילום: איריס נשר)
      שהרה בלאו (צילום: איריס נשר, יח"צ, מתוך כרזת ההצגה "ותכתוב")

      הסופרת שהרה בלאו: "התחלתי את דרכי בכתיבה פובליציסטית, לפני שעברתי לכתיבה ספרותית, ובהחלט היה משהו קוסם במיידיות הזו. את יכולה להגיב מיידית לכל ארוע, ולא להתחיל לתרגם אותו ליצירה ספרותית שתראה אור שנתיים לאחר מכן. ברור שכתיבה לעיתון אינה ספרות, וסופר טוב לא בהכרח יהיה פובליציסט טוב. למעשה, זה בדיוק להיפך, תכונות שהופכות אדם לסופר טוב, כמו יכולת העמקה, שימוש בסמלים ורוחב יריעה, הן בדיוק אותן התכונות שיגרמו לעורך מדור הדעות להתקשר לאותו סופר ולומר לו: 'לא הבנתי כלום, תעשה את זה יותר פשוט!'. ושם, בדרך לארץ הפשטות, הכתיבה תהפוך הרבה פעמים לחד ממדית, לפשטנית, לפחות טובה, ואנשים ימלמלו באכזבה 'מה קרה לו', אז מה שקרה לו זה שהוא סופר, והוא לא בהכרח פובליציסט, זה הכל".

      "אני מקווה שיבוא יום והארץ הזאת תשתנה", אומר נתן זך. "ובארץ הזאת אני מתכון גם לחמאס. מציק לי שאין בעזה סופר שיוצא נגד המלחמה הזאת, וזה חבל. אין משם מישהו שיאמר דבר נבון. אנחנו רואים בעזה עיר. אבל מיליון ו-800 אלף תושבים זאת מדינה. איפה הסופרים והמשוררים במדינה הזאת? אני לא שמעתי עליהם".

      אני מפנה את תשומת לבו של נתן זך לכך שיש משוררים גם בעזה, גם אם קולם לא נשמע, כמו למשל המשורר העזתי המוכשר באסם אלנבריס. לפני כשנה התפרסמו ב"הארץ" שירים שלו בתרגום אבי אלקיים. השורה הבאה שכתב באסם אלנבריס מצמררת היום במיוחד: "א?נ?י צ?ד א?ת ה?צ??ל מ?ק??פ?ל?י ה?ח?ש??כ?ה, א?נ?י צ?ד א?ת ח?ר?חו?ר?י ה?ג??ס?יס?ה מ?כ??ל קו?ל, א?נ?י יו?ד?ע? מ?ת?י ע?ת?יד ל?פ?ו?ל א?ד?ם ו?הו?א עו?מ?ד כ??צו?ר א?ית?ן". היום, אני ממשיך לעדכן את נתן זך, הוא גר בברצלונה. "האיטלקים אומרים: שיציל את עצמו מי שיכול", אומר זך.