"אהבה ואוצרות אחרים": אם אין מה לומר - לא חובה לכתוב על השואה

איילת ולדמן יודעת מה הקהל אוהב ועושה הכל כדי שהוא יקבל את זה. אבל מחיר הפופולאריות עולה לה במחיר העומק, וכשהיא מגיעה לכתוב על השואה, יוצא לה אינדיאנה ג'ונס פוגש את רשימת שינדלר

יואב שי
איילת ולדמן (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

בסוף ימיה של מלחמת העולם השנייה, עשתה את דרכה רכבת משא לאורכה של הונגריה. משאה של רכבת זו היה נורא פחות מזה של חברותיה שפנו מזרחה, אך היווה עדות אילמת לזוועה שחיכתה בתחנתם הסופית של מיליוני נוסעים. הרכבת, שזכתה לכינוי "רכבת הזהב", נשאה עליה את הרכוש הרב שנבזז מיהודי הונגריה שנשלחו למחנות, והפכה למיתוס בשנים שחלפו.

"אהבה ואוצרות אחרים", ספרה החדש של איילת ולדמן ("אמא רעה", "נקודת מפגש") מנסה להתמודד בדרכו שלו עם השואה, בעודו מרפרף בשוליה של התקופה ומספר את סיפורו הפרטי של תכשיט אחד מבין מיליוני התכשיטים שנמצאו על הרכבת. כך הופכים המספרים לדמויות בשר ודם אותן הקורא לומד להכיר ולהבין, ומעבירים בצורה מוחשית את גודל האסון.

הספר מחולק לשלושה חלקים. חלקו הראשון מספר את סיפורו של ג'ק וייסמן, קצין יהודי בצבא ארצות הברית, שמוצא עצמו מופקד על תכולתה של הרכבת ומנסה להגן עליה מידיהם החמדניות של מפקדיו, בעוד במקביל הוא מפתח מערכת יחסים עם ניצולה יפיפייה שמנסה לשקם את מה שנותר מחייה. בחלקו השני עוקבת הסופרת אחר קורותיה של נטלי, נכדתו של אותו ג'ק וייסמן, שמנסה להגשים את משאלתו האחרונה של סבה- להחזיר תליון זהב עליו מוטבעות נוצות זהב לבעליו החוקיים. זאת היא עושה בעזרתו של צייד אוצרות שרמנטי, ישראלי לשעבר, פליט קיבוץ וסיירת גולני שיש לו משהו עצוב בעיניים. חלקו השלישי של הספר נותן פנים לבעלת התכשיט המקורית, בעודו מסופר מפיו של הפסיכואנליטיקאי אליו נשלחת הבחורה הצעירה לה הוא שייך, על מנת שהלה יגאל אותה מההיסטריה בה היא לוקה, הגורמת לה להתפרצויות של מרד נעורים ואף גרוע מכך- מחשבה עצמאית.

עוד בוואלה! NEWS

לבשל כמו השפים הגדולים - בלי לצאת מהבית

יוליה פריליק-ניב
לכתבה המלאה
לקפוץ לבריכה אבל בלי להרטיב את השיער. כריכת הספר (צילום: יח"צ)

הדבר הבולט ביותר לעין בקריאה ראשונית של הספר הוא חוסר אחידות משמעותי ברמתם של חלקיו השונים. חוסר אחידות זה נובע בין היתר מניסיון הסופרת ליצור עבור כל אחד מהחלקים שפה שונה לחלוטין שתעמיד בין השלושה חיץ טבעי. זהו רעיון מעניין ומסקרן שהיה יכול להציל את הספר הזה לו היה עולה יפה, אך הגמלוניות בה משנה ולדמן את שפת הכתיבה, עושה בדיוק את ההיפך ובונה חומה מלאכותית ובוטה המפרקת את הספר לגורמים. חלקו הראשון של הספר הוא המוצלח שבין השלושה, בעוד אלו העוקבים אחריו צונחים מטה אל תהומות השיממון והבנאליה.

החיסרון הגדול ביותר של איילת ולדמן הוא היותה סופרת פופולרית - היא יודעת מה הקהל אוהב, ולא מצליחה להימנע מלהאכיל אותו בכפית. כך לדוגמה סיפור המסע של נטלי בעקבות היורשים החוקיים של התליון שברשותה הופך מהר מאוד לסיפור מתח בלשי היסטורי. אם תרצו - אינדיאנה ג'ונס פוגש את רשימת שינדלר. כך גם הדמויות השונות בספר, שלא חוצות את גבול הצפוי והמובן מאליו, גם כאשר הן לכאורה פורצות דרך ויוצאות דופן ביחס לאלה המקיפות אותן.

איילת ולדמן עושה כאן צעד אמיץ בניסיונה לקפוץ לתוך הביצה הטובענית והתובענית של ספרות השואה, אך נראה כי היא עוצרת עצמה באמצע הזינוק ונוחתת אי שם למרגלות הבריכה, הרחק מהמים העמוקים, ובלי שתצטרך להרטיב את שיערה. גם כשהיא מתמודדת עם הנושא החשוב והכאוב הזה היא לא מרחיקה לכת מז'אנר הספרות הבלשית המוכר לה כל כך מספריה הקודמים, ובלבד שתרגיש בבית גם כאן. התוצאה הסופית מאכזבת, אם בגלל האיכות הבעייתית, אם בגלל הדיסוננס שמלווה את הנאיביות המובעת בחלקים בו, ואם בגלל תחושת החסך שהוא מותיר. ולדמן רצתה לכתוב על השואה, ומדוע שלא תרצה? זהו כר פורה ליצירה ספרותית, וכיהודייה בוודאי יצא לה לחשוב עליו לא מעט, אבל התהום שבין הרצון ובין הביצוע משאירה את הקורא עם ההרגשה כי משהו לא מהודק עד הסוף. כאילו הנושא לא נלקח ברצינות המגיעה לו, ונכתב כלאחר יד רק כדי למלא את הצורך של הסופרת ליצור "ספר שואה" כהלכתו.

אהבה ואוצרות אחרים / איילת ולדמן, בתרגום נורית לוינסון, הוצאת מודן, 358 עמודים

האם תקראו את "אהבה ואוצרות אחרים"? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully