"מסע של מאה צעדים" מציע אוכל טעים וקיטש נוח

ויזואליה מרהיבה, משחק משובח והרבה תבלינים חריפים. "מסע של מאה צעדים" לא מחדש יותר מדי אבל יספק בריחה למציאות יפה

דורון פישלר
10/08/2014
ספק 500

לאסה הלסטרום לא רוצה לאתגר אתכם, או לגרום לכם לחשוב יותר מדי, או לעשות רעש בין שתיים לארבע. לאסה הלסטרום רוצה רק לעשות לכם נעים. לגיטימי.

ב"מסע של מאה צעדים", הלסטרום מציע עיסקה משתלמת במיוחד: הודו ואירופה בכרטיס אחד. גם מטבח הודי, גם קוויזין צרפתי. הקהל הישראלי, אם לשפוט על פי תגובתו לסרטים קודמים, אוהב הודים; לא סרטים הודיים, אבל סרטים על הודים. הם חמים ומשפחתיים ויש להם מבטא מצחיק. הוא אוהב גם סרטים על אוכל, בעיקר בצרפת. "מסע של מאה צעדים" כאילו נתפר עבורנו במיוחד: הוא מציע את שניהם.

מעשה במשפחה הודית, כל חבריה מומחים לאוכל. בני המשפחה נמלטים מהודו אחרי פוגרום פוליטי שהסיבות לו נשארות בכוונה לא ברורות, ועוברים בתחילה ללונדון, ולאחר מכן – מחפשים מקום להשתקע בו ברחבי אירופה. בקרבת כפר בדרום צרפת המכונית שלהם נתקעת, והם מחליטים להישאר שם – החלטה מובנת מאוד, מכיוון שמדובר במקום יפה באופן מטמטם.

הכפר הצרפתי הזה הוא דבר מסוג שאפשר לראות רק באגדות או בפרסומות: השדות ירוקים, גגות הרעפים כתומים, ויפה עוד יותר הוא האוכל. זה מקום שבו כשמישהי מגישה לשולחן "סתם כמה דברים שנשארו לנו במזווה" היא מתכוונת למגש של עגבניות נוצצות וגבינות משובחות ערוך בקפידה, מראה שעלול לגרום לפעולת יתר של בלוטות הריר, ושבמסעדה ישראלית היה נמכר כ"פלטת בוקר מפנקת לשולחן (389 ש"ח)". המשפחה מקימה במקום מסעדה שמציעה אוכל הודי אותנטי ומתובל קשות; מעבר לכביש שוכנת כבר מסעדה צרפתית לאניני טעם, בעלת כוכב מישלן ושפית קפוצת-פה (הלן מירן). וכאן מתחילה מלחמת אוכל.

עוד בוואלה!

הכירו את ה-Wonder החדש שלכם בבנק הפועלים

בשיתוף בנק הפועלים
מכינות מגש עגבניות נוצצות(צילום: ספק 500)

אז ברור, הפתעות גדולות לא תמצאו פה. סרטי אוכל בסגנון הזה לא שונים מבחינה ויזואלית מ"מאסטר שף" – הרבה צילומים של אוכל יפה, וכמה סיפורים מרגשים ודמעות לקישוט. זה קיטש שקל לזלזל בו. המתחים שבין ההודים העממיים והאירופאים המפונפנים מגיעים אבל נפתרים בקלות, וברור שיש גם גם סיפור אהבה הכרחי בין סו-שפית במסעדה הצרפתית לבין בן למשפחת ההודים, שבעורקיו זורם דמו של שף גאון. הכל כרגיל. אבל הנוף של צרפת באמת כל כך יפה, והאוכל באמת נראה כל כך טעים, והמשפחה ההודית באמת כזאת חמה ומשעשעת – בעיקר האב (אום פורי, שחקן הודי עם פילמוגרפיה המונה עשרות סרטים), והלן מירן היא כזאת בריטית. אז כן, הסרט הזה באמת מאוד נעים.

כך עד המערכה האחרונה, שבה מתברר שהסרט כולל בתוכו גם סרט המשך מיותר. אחרי מה שהיה יכול להיות סוף מספק לחלוטין, הסרט ממשיך משום מה לעלילה נוספת, והפעם: על הצעיר שעוזב את משפחתו בכפר ומחפש קריירה בעיר הגדולה. האם הוא ימצא את דרכו? האם עולם העסקים הקר יגרום לו לשכוח את שורשיו ואת משפחתו? האם הוא יקריב הכל בשביל הכסף?

נו באמת. מילא שהבונוס העלילתי הזה מבוסס על אחת מקלישאות הקיטש הטחונות והמטופשות ביותר בתבל – הוא פשוט לא מוסיף לסרט שום דבר, ועלול אפילו לגרום לתופעות לוואי כגון תשומת לב לעובדה שבעצם רצף הקלישאות התחיל כבר בתחילת הסרט. הסיום הזה לא לגמרי הורס את הטעם הטוב של יתר הסרט – אבל הוא בוודאי אינו עוזר. הארוחה היתה סבבה, רק שלקינוח מישהו שפך בטעות איזה חצי קילו סוכר, ובמקום עם טעם של עוד יוצאים עם שיניים דביקות וצורך ללכת לשירותים.

מה אתם חשבתם על "מסע של מאה צעדים"? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully