בתחילת שנות ה-70 פרסם העיתונאי האנטר ס. תומפסון סדרת כתבות שאוגדו מאוחר יותר לספר ההזיות "פחד ותיעוב בלאס וגאס". מאמרי ספורט בני 300 מילה הפכו לכתבות הזויות על חוויות סמים קיצונית, וקיבעו בתודעה ז'אנר חדשני: ניאו ז'ורנליזם, עיתונות שבה המספר עומד במרכז. בשני העשורים שלאחר מכן התפתח הזרם ועיתונאים רבים הפכו למושא המרכזי בדיווח שלהם עצמם. אלא שמעטים הם הכותבים שאישיותם כל כך מורכבת, עד שתוכל לפרנס את קוראיהם שבוע אחר שבוע. למעשה, גדול הכותבים שהפכו לסיפור שלהם עצמם היה פעיל הרבה לפני הולדתו של הניאו ז'ורנליזם. קראו לו ארנסט המינגוויי.
זה לא שהמינגוויי אהב להיות במרכז, הוא פשוט לא ראה שום אפשרות אחרת. ההוכחה לכך היא אוסף המאמרים "כותרת משנה", שתורגם לאחרונה על ידי רחל פן, עורכת סדרת ספרי המינגוויי בעברית. הלקט הזה כולל מקבץ נאה ועשיר של טורים, שפרסם מתחילת דרכו העיתונאית לאחר מלחמת העולם הראשונה ועד לשנות החמישים. על אף שחי בתקופה שהתעופה היתה בחיתוליה, לא היה כמעט מקום על הגלובוס שרגלו של המינגוויי לא דרכה בו, וזה כשלעצמו היה מספיק. המלחמות שבאמצע היו רק בונוס נאה.
מדוע, אם כן, ההיסטוריה לא מיתגה את המינגוויי כניאו ז'ורנליסט? גם מכיוון שבזמן שכתב הוא שחה לבד בזרם הזה, אבל בעיקר משום שהגדרה זו מפחיתה מערכו כעיתונאי. כי המינגוויי לא סתם חשב שהוא הסיפור ברוב המקרים הוא באמת היה הסיפור. בזכות הסגנון, שלא היה שונה בהרבה מספריו הבדיוניים, ובשל התיאורים הסוחפים והחודרים שממש הפכו את קוראיו לזבוב על הקיר, פשוט לא היה טעם לנסות לראות את זה מזווית אחרת. הוא היה יורד לפרטים הקטנים, לא מפספס דבר ומייצר ארומת בדיון דקיקה על המציאות. את המשחק הזה, שבא היטב לידי ביטוי ב"כותרת משנה", המינגוויי יכול היה ליצור רק על ידי שימוש חוזר במילה אחת שאיש כמעט לא העז להכניס לכתביו עד אז: "אני".
ברטרוספקטיבה, לנימה האישית שהכניס המינגוויי היתה ועדיין יש חשיבות גבוהה. "לא באוגוסט הזה. גם לא בספטמבר. נותרה עוד השנה הזאת להשלים את מה שאתה רוצה. לא באוגוסט הבא, גם לא בספטמבר. זה עדיין מוקדם מדי... אבל בשנה שלאחר מכן או בשנה שלאחריה, הם יילחמו", ניבא במדויק במאמר שהעלה ב-1935. לאחר מספר פסקאות הוסיף את האג'נדה שלו: "שום מדינה אירופית אינה ידידתנו ולא היתה כזאת מאז המלחמה האחרונה, ולא שווה להילחם בשביל שום מדינה פרט לזו שלך". אחת מהדעות הללו התבררה כנכונה והשנייה, שהטיפה לבדלנות ועליה חזר בעוד מאמרים רבים, כשגויה. עם זאת, שתיהן מהוות מסמך היסטורי שמתעד הלכי רוח ומגמות, דרך נקודת מבטו של עיתונאי שהפך את עצמו עם השנים לבר סמכא בזכות חדות כתיבה ומחשבה.
אבל גם המינגוויי לא היה מושלם, ובין רשימותיו ניתן לגלות לא מעט עליות וירידות. הטור "אינפלציה גרמנית", שנכתב ב-1922 מתאר את אומללותה של גרמניה, קשייה בהתמודדות עם הכיבוש הצרפתי וצניחת ערך המטבע לאחר מלחמת העולם הראשונה. לטעמי, הוא המשובח ביותר בלקט, במיוחד בזכות המבט המורכב אל סיטואציה אגבית, לכאורה, שבה צרפתים עוברים מדי יום את הגבול רק כדי לשתות קפה בצד הגרמני הזול יותר. במאמרים אחרים הפכה הקריאה לקשה יותר ונראתה כמשימה סיזיפית במיוחד. למשל, ב-1934 המינגוויי כתב את "ירי לעומת ספורט", שבו תיאר בדרמטיות מרגשת כיצד רצח אריה, ובאותה שנה פרסם את "הרחק בזרם" ושיעמם עם תיאור מפוהק וארוך מדי של ציד דגי מרלין.
כמובן שכל חוויה הינה סובייקטיבית. לצד מאמרים נפלאים יש באוסף הזה לא מעט סיפורים משעממים, חלקם לא ממש עומדים במבחן הזמן. אם המינגוויי הסופר צידד במינימליזם, המינגוויי העיתונאי הפליג לעתים שלא לצורך בתיאורים מייגעים. עם זאת, המסמך הזה חשוב דיו כדי להבין מדוע אפילו כשהשתמש בגוף ראשון, המינגוויי לא היה ניאו ז'ורנליסט: הוא פשוט היה האיש הכי חשוב בסיטואציה. בכל סיטואציה.
ארנסט המינגווי / כותרת משנה,תרגום: רחל פן. הוצאת פן-ידיעות ספרים, 456 עמודים