המדריך לאמן השמאלן

במקום להתבכיין על ההתנפלות הציבורית בעקבות דבריהם שוחרי השלום, על אורנה בנאי ועמיתיה להסתגל למציאות החדשה ולהבין שעליהם לגבות את אמירותיהם במידע מעמיק ומוצלב. במילים אחרות, האמנים חייבים להפוך לסוג של עיתונאים

אודי הירש
06/08/2014
דרוש: תחקיר(צילום: צילום מסך, "עובדה")

נאבי פילאי, נציבת זכויות האדם של האו"ם, הפכה בשבוע האחרון לבדיחה בכל העולם, ובמיוחד בישראל. אם עקבתם אחרי פיד הפייסבוק שלכם, אחרי כמה מאתרי האינטרנט ואפילו אחרי הפרשן הביטחוני החשוב בארץ, אתם בוודאי כבר מכירים את הדיווח לפיו פילאי האשימה את ארה"ב וישראל בכך שלא סיפקו כיפת ברזל גם לצד העזתי בלחימה. כל ישראלי תומך צוק איתן, ואפילו כזה שסתם ממוקם במרכז המפה הפוליטית ואפילו טיפה שמאלה עט על הפרסום המקומם, שמאשר כל מה שאנחנו חושבים על האו"ם-שמום הזה ועל העולם האנטישמי והמוסר הכפול שלו.

יש רק בעיה אחת, פעוטה: פילאי כלל לא אמרה את הדברים. בהצהרה המקורית שלה, שגלויה לעין כל באתר של הארגון, היא מבכה את הפגיעה הנרחבת של צה"ל באוכלוסיה האזרחית בעזה (ומזכירה גם את האזרחים והחיילים הישראלים ההרוגים). על מנת להמחיש עד כמה סובלים תושבי המקום, היא מביאה את דבריו של אחד הילדים המקומיים לאיש או"ם שהוצב בעזה: "אותו ילד בן 7 סיפר מה החלום שלו: שמערכת כיפת ברזל תגן על משפחתו מפני תקיפות צה"ל, בדיוק כפי שהיא מגנה על אזרחי ישראל מול תקיפות חמאס". זה הכל – בסך הכל משפט אומלל של ילד מסכן (או ערבוש, מחבל לעתיד וזבל אנושי שצריך לשרוף, כהגדרת המיינסטרים הישראלי הנוכחי). פילאי אולי אינה חובבת ציון, אבל גם לא אשה הזויה לחלוטין.

גלגולו חסר המעצורים של הסיפור המופרך הזה היא רק דוגמה אחת, אך מייצגת מאוד, לקושי שבפניו עומדים צרכני התקשורת בעידן הנוכחי, ובעיקר בזמן מלחמה. ראשית, המידע מופץ מהר מאי פעם, באמצעות ווטסאפ, פייסבוק, טוויטר, אתרים ממוסדים וכאלה שלא. שנית, בזמן שהעיתונות המסורתית הולכת ונעלמת בהדרגה, כל אחד מאיתנו הוא סוכנות ידיעות קטנה, שעטה על כל לינק לא בדוק ומשגרת אותו למאות עוקביה ברשתות החברתיות. מנגד, הסיכוי שהידיעה שבה נתקלת היא נכונה, בדוקה, מוצלבת ואמינה שקול בערך לסבירות שיעברו יותר משנתיים עד לסבב הבא עם חמאס. כלומר, שואף לאפס.

בעזה אין כתבים ישראלים והכתבים הזרים מאוימים בידי חמאס; דובר צה"ל ודובר חמאס, סליחה על ההשוואה, מתחרים ביניהם על הפצת דיסאינפורמציה (נסו לספור כמה פעמים הבטיחו לכם שנשארה רק מנהרה אחת קטנה לחסל, ואז התברר שבעצם יש עוד כמה); התקשורת הישראלית ויתרה לחלוטין בחודש האחרון על מראית עין של סיקור אובייקטיבי מחשש להכעיס את הצופים והגולשים המקצינים והולכים, דילגה כמעט לגמרי על תמונות מעזה החרבה והעבירה את מסרי צה"ל לצופים כאילו הייתה בשטח וראתה בעצמה; אל ג'זירה דווקא נמצאת בשטח, אבל משרתת אינטרסים זרים, ומי כאן בכלל מבין ערבית. ממילא, משורה של מחקרים מדכדכים עולה שמרבית בני האדם נוטים לסנן מידע שאינו מתאים לתפיסותיהם המוקדמות (במקרה הישראלי הנוכחי, התפיסה היא "להיכנס באמ-אמא שלהם הזונה"), כך שגם אם ניתקל במידע נכון שאינו משרת מטרות ציוניות נתעלם ממנו במקרה הטוב או נשלח את הכותב ואת אמו לעזה. היכולת לדעת מה קורה באמת כמעט בלתי אפשרית.

טוב לדעת (מקודם)

בי-קיור לייזר - האם זה באמת עוזר להעלים כאבים?

מוגש מטעם בי קיור לייזר
כיפת ברזל לכל דורש(צילום: רויטרס)

אמנים וידוענים אינם שונים מאזרחים מהשורה. גם למרביתם אין שמץ של מושג מה קורה באמת בשטח, אלא שהאחריות שלהם גבוהה הרבה יותר. אחרי שמצאו פלטפורמה זולה ונוחה להשגת לייקים, לפרסום מוצרים ולקשר עם מעריציהם, לפתע, בזמן מלחמה, הם נבחנים בשבע עיניים. לחלקם מותר לכתוב שטויות: לבר רפאלי יסלחו על ציטוט לא נכון של אברהם לינקולן כי היא שאפה; לדנה רון יסלחו על שגיאת כתיב באנגלית כי רק מעטים מצפים ממנה לאיית נכון אפילו בעברית; לאביב גפן ישכחו שאמר ש"להתנגד למלחמה זה פתטי" גם במלחמת לבנון השנייה כי עם קצת איפור ומילים ילדותיות אפשר לשכנע את כולם שאתה מורד אמיתי; לאייל גולן יסלחו על כך שהוא דורש משמאלנים להחזיר את תעודת הזהות שלהם כי זה פופולרי; ולאברי גלעד יסלחו על כך שהוא חוזה שאלפי ערבים ייצאו ממנהרות ויהרגו את כולנו כי רובנו אוהבים את ריח האיום הקיומי על הבוקר. כששוחים עם הזרם וקולעים לדעת הקונצנזוס, אפשר לדבר שטויות. ההמון יסלח לך במקרה הרע ויישא אותך על כפיים במקרה הנפוץ יותר. הפופוליזם מוכר.

אלא שדינם של אמנים משמאל שונה. סטטוס שלהם, ציטוט בעיתון או צעד מעורר מחלוקת כמו דקת דומייה לזכר ילדים שנהרגו בעזה יולידו התנפלות רבתי בפייסבוק, ביטולי קמפיינים ואפילו איומים על חייהם. הוגן? לא ממש. מזעזע? למדי. רק שהחיים הם לא מה שהבטיחו לנו, הזמנים משתנים ויש להיערך למציאות החדשה. התבכיינות בסגנון "בסך הכל אמרתי משהו תמים ופתאום חיי הפכו לגיהנום" לא תשכנע איש. הבעיה המרכזית היא שמרבית ההתבטאויות של אמנים משמאל, לא פחות מאלו של אמנים מימין, שטחיות וחלולות. אולי מדויק לומר שמלחמה זה חרא ושמוות זה עצוב, אבל אין די בכך בימים שבהם מרבית הישראלים שטופי נקמה וזעם.

כדי לגבש עמדה מוצקה, מגובשת, אמינה וכזו שלא תתקפל בפני פרץ האטרף הראשון של דעת הקהל, אין די ברפרוף קליל באתרי האינטרנט, בדפדוף שטחי בעמודי החדשות ובצפייה בוכייה בחדשות בטלוויזיה. פציפיזם זה ממש על הכיפאק, אבל על הפציפיסט לקחת בחשבון שמרבית המזרח התיכון מעדיף לראות את בני העם השני דרך כוונת הרובה. חמאס הוא ארגון רצחני, דעא"ש עוד יותר וגם הישראלים, אחרי 14 שנים של פיגועים ומלחמות, מתקשים לקחת נשימה ולהתחבר לטיעונים ליברליים וסובלניים. אפשר להבין אותם.

לכן, מאכזב לגלות שלא צמח בשנים האחרונות בקרב האמנים והסופרים הישראלים מישהו שיבין שאין תחליף לעבודה עיתונאית. כן, זו לא בדיחה: בניגוד לעבר, אז הידוען יכול היה לשגר את דבריו לחלל האוויר בלי שפשוטי העם יוכלו להגיב, כעת הוא מתמודד עם מיליונים שזוכים לבמה שבה הם יכולים למצוא בדבריו טעויות, סתירות לוגיות או סתם לגדף אותו. לעתים, אמירה לא שקולה שלו עלולה לגרום יותר נזק מתועלת למחנה שאותו הוא מנסה לייצג. כשכל המידע שהאמן מקבל על האירועים מתווך על ידי תועמלנים, בתפקיד או בהתנדבות (כלומר דוברים או עיתונאים מטעם), עליו לעבוד קשה, לברור את המוץ מן התבן, להבין איזו ידיעה שקרית ואיזו נכונה, מהי המציאות ומה הנראטיב.

אמנים בעולם לא מתעצלים: ניל יאנג התעמק מספיק במלחמת עיראק כדי לכתוב עליה אלבום שלם, ג'ורג' קלוני מחלק את חייו בין משחק לפעילות פוליטית, ליידי גאגא טרחה להתלבש כדי לשאת נאומים משכנעים נגד מדיניות "אל תשאל, אל תגלה" של הצבא האמריקאי בנוגע לזכויות ההומואים וראסל ברנד, פעם בדרן סטלן, פירק השבוע את הצורה לשון האניטי מפוקס ניוז בקטעי וידאו ארוכים, מנומקים ומעמיקים שהעלה לרשת – בלי זכר לבדיחה. גם בישראל, יצאו בעבר עמוס עוז ודוד גרוסמן לדרכים וכתבו את "פה ושם בארץ ישראל", "הזמן הצהוב" ו"נוכחים נפקדים", ספרים אקטואליים שהיו עיתונאיים לא פחות מאשר ספרותיים. היום המשימה של האמנים קשה עוד יותר: להיות עיתונאים רציניים בעידן שבו המקצוע הזה כמעט נכחד.

בהמשך המערכה הקריטית על חופש הביטוי בישראל, רף הציפיות מהאמנים ומהאינטלקטואלים בישראל עולה. דעתם, גם אם עדינה ושוחרת שלום, אינה בהכרח חשובה יותר מדעתם של שאר אזרחי המדינה, אבל היא כן מתוקשרת ומשפיעה יותר. לכל אחד יש דעה, אבל לא כל אחד טורח לגבות אותה בעובדות. רוצים לדבר? תקראו הרים של חומרים באינטרנט, תבינו היכן האמת והיכן הספין, תרימו טלפונים לכתבים שאתם מכירים, אפילו תצאו לשטח. אלו דרישות גבוהות, אבל אפשריות.

אם אמירותיכם הן זרז לסערה ציבורית, יש לכם אחריות גדולה, אך גם הזדמנות: להכניס לשיח הציבורי קול אחר, מנומק ומגובש, לא דמגוגי, לא שטחי, מצד שמאל. הסיכוי שתשכנעו מישהו מהצד השני של המפה הפוליטית נמוך, אולם לפחות תעודדו את המעטים שנותרו בצד שלכם לפתוח את הפה, במקום לסגת בפחד ולהתנצל - כפי שעשתה אורנה בנאי, למשל. האפשרות השנייה שעומדת בפניכם כמעט בלתי נסלחת במציאות הנוכחית: לשתוק.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully