דבר דוך, אחי

24 שנותיו של ניר ברעם, ש"ילדי נשף התחפושות" (הוצאת זמורה ביתן) הוא ספרו השני, הספיקו על מנת לגבש אצלו מיומנות של כתיבה. בשפה שמאמצת לעתים את שפתו המסתייגת של המספר היודע-כל בכתיבתו של יצחק לאור, ברעם מתעסק בהחדרת מגברי קול נסתרים אל תוך המחיצות, השתיקות והמחשבות, הנפרשות בין בני זוג, בין חברים, בתוך סל היצרים של בני משפחה.

הטרגדיה שנרקמת בין ליאור ובין אביה יונתן, מערכת היחסים האלטרנטיבית שלה עם מתי חברו, החשדנות שבינה ובין אסף בעלה, הניכור שחש בנם מתן עקב אירועים בבית הספר, הקנאה חסרת הבסיס שרוחש אסף לשכנו רון מבלי לדעת על המצוקה של ילדיו של רון - זוהי המסגרת שבתוכה מתפקד המספר כזבוב על הקיר, ער לכל המתרחש, מפרש את כל המסתתר.

זוהי פרוזה אפקטיבית, ועל אף שברעם נדבק לקלישאות, מצויות הבלחות שמצליחות להבהיר את האיכויות שלו כמי שיודע דבר או שניים על הלכי נפשו של האדם. אבל ברעם החליט לקחת את עקרון המספר היודע-כל צעד אחד מיותר קדימה - כנראה מתוך הנחה שניפוח ענייני וסגנוני מאציל על מורכבות היצירה - ובנה גם את סיפור מאחורי הקלעים של המתואר. המתקבל הוא מודל רעוע של סיפור בתוך סיפור, מין תעלול טקסטואלי. ברקע נרקמת אווירת מתח בלשית (בהחלט הצד החלש של ברעם ככותב), שבמרכזה קונצרן ספרים אפל, מונחה אינטרסים שיווקיים. בהמשך נגלה כי אותו מפעל שכתוב תמנוני אחראי בעצם גם לגלגול ההתרחשות בספר זה.

מלבד פערי מידע לא מובנים בעלילת הרקע ושימוש ברעיון די שחוק, התעתוע המבני שב"ילדי נשף התחפושות" נותן לברעם לגיטימציה לשיבוץ קטעי מעבר חסרי טעם, מונולוגים חורקים בפיהם של חלק מן הדמויות ותעלולים טקסטואלים נוספים שלכאורה אמורים ליצור תחכום ביריעה, אך למעשה עוצרים את זרימתו של המסופר ומפריכים את כל האמת שבסיפורו.