היום הלא מקרי שבו נגמר צוק איתן

תשעה באב, שחל השבוע בדיוק ביום שבו נכנסה הפסקת האש הזמנית לתוקפה, הוא כידוע לא רק היום שבו חרב בית המקדש הראשון והשני, על פי נבואות ירמיהו ושאר הנביאים, אלא גם יום של פורענויות קשות אחרות לעם ישראל.

השאלה אם הפסקת האש הרופפת והמאיימת בינינו לבין חמאס תיחשב כעוד אחד ממועדי הפורענות האלה נשארת פתוחה ומפחידה. זה לא שהייתי מציע לדחות את הפסקת האש הזאת בגלל התאריך מחשש עין הרע. אי אפשר להתחכם לגזירות אלוהים, שאחרים קוראים להן "גורל". אבל אין ספק שהמועד הזה מוסיף לכאורה להרגשה הרעה של רבים מאיתנו, שקיוו ואולי עדיין מקווים, לסוף אחר לגמרי למערכה בינינו לבין מבקשי נפשנו מן חמאס. כי לא מדובר בעצם על כל שאר הפורענויות, שאירעו ביום הזה, אלא על הפורענות המרכזית שחלה בו: חורבן בית המקדש שאחריו גלינו כמעט אלפיים שנה.

האם הסכם הפסקת האש עם חמאס – ששאיפתו המרכזית היא להחריב את בית המקדש השלישי שלנו – יסמן שוב את ראשית התהליך האיום הזה חס וחלילה, בפעם השלישית? או שאולי להיפך: אולי תתקיים ביום זה, שבו נפסקה האש (וכולנו הרי בכל זאת נשמנו לרווחה) נבואה מובטחת אחרת: הנבואה שעל פיה ימי הצום ייהפכו לימי שמחה. זה דווקא לגמרי מתאים לנו.

וכן, אף שאין לנו מבנה פיזי עמוס תועבת קורבנות הקרוי בית מקדש (שעליו אמר ישעיהו מפי אלוהים כל מה שצריך לומר: "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות איילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי") אנחנו הרבה יותר קדושים וטהורים מהדור ההוא. כן, כן, בית המקדש השלישי שלנו, נטול בית המקדש, הוא הרבה יותר בית מקדש מבית המקדש השני, שבימיו נעשו מעשי זוועה נוראים בישראל, כולל הורים ששרפו את ילדיהם בגיא בן הינום כחלק מפולחן הבעל, ככתוב בירמיהו: "כי עשו בני יהודה הרע בעיני נאום ה' שמו שיקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו ובנו במות התופת אשר בגיא בן הינום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא ציוויתי ולא עלתה על ליבי". על כן באה עליהם הרעה וחורבן הבית הראשון.

ולהבדיל, כל מי שראה – וכולנו ראינו – את חיילי צה"ל במערכה הזאת, ואת הגיבורים הטהורים שנפלו, וכל מי שמכיר מקרוב (ומי לא מכיר) את מעשי החסד שהעם הזה שופע בהם (ולא שאין אצלנו גם פגמים וליקויים ועיוותים ורוע) מבין שמדינת ישראל מלאה באנשי חסד. אנשים טובים ונפלאים באמצע הדרך וסמויים מן העין. צדיקים בכמויות יש בעם הזה, לכן (כי זה המדד האלוהי לעניות דעתי) אנחנו ננצח במערכה הזאת, ולמרות שירמיהו חשף והוקיע את נביאי הנחמה של זמנו, שהיו נביאי שקר והבטיחו שלום שלום שלום ואין שלום, הרי אני רוצה להסתכן ולנבא נבואת נחמה מעודכנת משלי: אנחנו ננצח. בית המקדש השלישי לא התחיל להיחרב בתשעה באב השנה, ואולי שלום ופירוז גדול יתחילו דווקא מכאן, ככתוב בספר זכריה: "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו". מקסימום טעיתי חס וחלילה.

אבל הנה מספרים לי עכשיו את הדבר המדהים והמופלא שממש ביום הפסקת האש בתשעה באב נולדו בבית החולים סורוקה בבאר שבע 67 תינוקות , בדיוק כמספר החללים במערכה זו (64 חללי צה"ל ועוד שלושה אזרחים). אם זה לא סימן אלוהי לטוב, אני לא יודע מה זה סימן אלוהי לטוב.

בעצם ימי מלחמת הדמים הזאת, כשהרוגים ופצועים ומצילים מכל העדות נגלים לנגד עינינו, יצא "7 לילות" בראיון שער עם עירית לינור, שהמחישה לכולם שהיא עדיין תקועה במלחמת עדות מדומה בין אשכנזים למזרחיים ומספרת לעצמה סיפורים שאין להם שחר.

כי באמת הבעיה העיקרית בהתנשאות הגזענית, הילדותית והמגוחכת של לינור בשם האליטה האשכנזית ("אני בעלת הבית. אמנם נבעטנו, האליטה האשכנזית, החוצה מהפוליטיקה, אבל שמרנו על כל המעוזים הישנים שלנו"), היא שאין בה מילה אחת של אמת: לינור היא לא בעלת הבית, האשכנזים, מנתניהו עד ריבלין, לא נבעטו מהפוליטיקה, והמעוזים הישנים, מהבנקים (מסרוסי מנכ"ל בנק הפועלים עד בינו צדוק מנכ"ל הבינלאומי) ועד הזמר העברי הכי איכותי בעולם (ממיכה שטרית עד אתי אנקרי המופלאים) מוצפים בבני כל העדות.

ויותר מכך: אין לעירית לינור גם שום סיכוי רוחני להגיע אי פעם למדרגה הרוחנית של יוצרות כמו אתי אנקרי או רונית מטלון, שאינן שייכות אמנם ל"אליטה האשכנזית" , אבל ברור לכל אדם מבין מה הן לעומת עירית לינור שאריאנה מלמד אם אינני טועה השוותה פעם את כתיבתה לשקית במבה, משהו שנאכל בקלות אבל משאיר סוג מסויים של תפלות בפה ובנשמה.

קראתי את הפרק הראשון בספרה החדש "גברת ורבורג". קליל, נחמד, נבלע בתענוג מהיר, אבל ברור לגמרי שהמספרת וגם הסופרת שכתבה אותה רחוקות מכל התעניינות אינטלקטואלית מסוג כלשהו וכל מה שמעניין אותן הוא חתיכים בורגניים בגילים משתנים, רצוי בעלי אופק רוחני שאינו שונה משלהן. הז'אנר הבידורי שמייצגת עירית לינור הוא בהחלט חשוב לספרות הישראלית, העומדת זה כבר בשממונה הכבד המסויים וכמעט שאינה נקראת כלל, אבל כדאי שלינור תהיה מודעת למוגבלותה החביבה, ולא תהפוך את מעמד הדודה הבורגנית הפקחית והקלאפטע בת החמישים ומשהו למעמד-על בתרבות הישראלית. עירית לינור אולי שייכת לאליטה האשכנזית בעיני עצמה, אבל היא מעולם לא נחשבה ולא תיחשב כחלק מן האליטה התרבותית הישראלית. נא להתנהג בהתאם.

ובעוד אני מוקיע כאן את ההתנשאות האשכנזית של עירית לינור, אני מסתכל בטלוויזיה בלילה של יום שני השבוע בתכנית האוסף של מיקי חיימוביץ "עד הקצה" – שלא היה ברור לי אם כבר שודרה כי המילים "שידור חוזר" לא הופיעו במפרט – והנה אני רואה פתאום מחדש את דמותי צצה על המסך (נראיתי דוחה למדי, אני צריך להודות, שמן מדי ומרופט למדי) בעימות ישן עם המוזיקאי החביב והמעודן עדי ליאון, שניסה לשכנע אותי שהמוזיקה המזרחית היא הכי מוזיקה של העם היום.

טוב, בסך הכל אני חותם גם היום על מה שאמרתי. הבעיה היא שמטבע הדברים שודר רק חלק קטן ממה שהוקלט (התכנית צולמה לאורך יום שלם, לפני כחצי שנה, ומה שנשאר ממנה הן רק כמה דקות, שהיו אמנם חשובות בעיני), ולכן חשוב לי להבהיר את מה שלא הובהר ולא שודר במסגרת העימות המשודר הזה עם עדי ליאון. אז הנה שוב, ולא בפעם הראשונה, מה בדיוק אני חושב על המוזיקה המזרחית ולמה?

ראשית, מראש ברור שהטענה היא כלפי הז'אנר הידוע כ"מוזיקה מזרחית", לא כלפי מיטב זמרינו שהם ממוצא מזרחי או ספרדי. הרי חלק גדול מן היוצרים שאני הכי אוהב בזמר העברי לדורותיו הם "מזרחיים". ובמונחים היסטוריים, ברור שאני חושב ששושנה דמארי, למשל, היא מלכת הזמר העברי, מ"כלניות" עד "אור".

והרי הזמרים "המזרחיים" האלה הם פיסגת הישראליות והיופי והרוחניות. ברור גם שאני מוצא עוצמה וגדולה בסוג מסויים של מופעים עממיים מזרחיים אסלי, שיש בהם מקוריות אמיתית וחיוניות אמיתית, מהגשש החיוור ו"עוזי עוזי" (מי עוד הנציח את ההווייה הצבאית של קבוצות השוליים הצה"ליות בנוסח "עוזי עוזי/ הוא לא נקי/ שלוש לירות הקניס אותי"?), דרך "יפיופה, בואי אלי" של עדי ליאון (מי עוד הכניס לתוך השירה העברית את המילה המקסימה "יפיופה"?) או "לא בוגד עיוני, נשבע לך לא בוגד" של דורון מירן, שהחמצתי אותו אגב ב"אח הגדול" (כשנכנסתי הוא כבר לא היה, אבל אנשים דיברו עליו בסוג של חיבה מדבקת). את סוג העממיות הזה אני דווקא אוהב. כי הוא לא באנאלי. כי הוא חדש. ותמצית הטוב בשירה היא החידוש ("שירו לה' שיר חדש").

מה שמאוס בעיני הוא משהו אחר לגמרי: הוא המסחור הקלישאי המוחלט של המוזיקה המזרחית ברובה, חוסר היצירתיות, הדלות של הלשון החצי ספרותית והחצי מליצית, זו שאין בה שום אותנטיות ושום אמת רגשית. הכל תעשייתי לגמרי, מסחרה מוחלטת שנכתבה באצבעות ממוסחרות, בלי טיפה אחת של נפשיות אמיתית. בואו נעיין בשיר כזה לדוגמא. אני פותח באופן מקרי לגמרי את שירי יוסי גיספן, מלך פזמונאי המוזיקה המזרחית, באתר שירונט ואני מוצא את השיר הבא "אוצר שלי":

אלי הגעת כמו מלאך מהשמיים
אותי סחפת לעולם של אהבה
פתאום באמצע החיים היינו שניים
לי נשקת
לעד נשבעת
שתאהב אותי

עמוק עמוק בתוך הלב שלי ידעתי
שיום אחד תבוא תיקח אותי איתך
וכשהופעת לאהבתך נכנעתי
לי נשקת
לעד נשבעת
שתאהב אותי

אהובי שלי
אתה אוצר שלי
לילה וגם יום

עד הנצח
לעולם תהיה שלי

לפני שאעסוק בקיטש הילדותי, הדביק והמשמים הזה, המאפיין את רוב שיריו של גיספן, אגיד מיד שאני אוהב מאוד, אוהב במיוחד, את שירו "שמע ישראל" ששרה שריד חדד. סוג של נס שירי. כי שירה היא תרכובת (לא תערובת) של מילים ומוזיקה וביצוע. ואיכשהו השיר "שמע ישראל" נהיה לפלא אמיתי.

אבל זהו מקרה חריג. רוב שיריו של גיספן נשמעים בדיוק כמו השיר שהבאתי, עם הקלישאות הכי דפוקות והכי ממוסחרות: "אלי הגעת כמו מלאך מהשמיים", "לעד נשבעת שתאהב אותי" וכו'. מי שלא מבין למה זה גרוע, אין מה להסביר לו. להציב את הטקסט החנפני הירוד והקלישאי הזה מול שורות כמו "רוב הזמן את אשתי" או "שושן אדום אני אקטוף לשערך/ איך זה נגמר בסוף כולם יודעים" או אינספור שורות אחרות של מיטב היוצרים הישראליים – איך אפשר להשוות בכלל? - זו פשוט בדיחה גרועה. אבל זו בדיוק הבדיחה הגרועה שהפכה את הזמר הישראלי למשהו פרחי לגמרי בחלקו הגדול.

השערוריה התרבותית האמיתית קשורה לעובדה שהזמר המזרחי הסיג את השירה הישראלית לאחור ודחק את מיטב הזמרים הגאוניים שלנו. מישהו משמיע היום את אריק ברמן, למשל? מישהו מתעניין בו? ואיך זה שהופעתו הצ'חצ'חית משהו של אייל גולן, עם החולצה הצמודה והפתוחה, החליפה את הבגדים הענווים והלא צועקים בנוסח שלמה ארצי או ברי סחרוף או מיכה שטרית או אהוד בנאי.

במפורש, הצ'חצחיות החליפה את העומק הרגשי. ולא מדובר כמובן רק בבגדים (למרות שגם הם חלק מהעניין).מדובר במהות היצירתית הכי בסיסית: השירה הישראלית הגיעה עד לפני כמה שנים לרמה מדהימה של יצירתיות, כשיוצרים כתבו את השירים הכי אישיים, הכי מורכבים, הכי פנימיים, הלחינו אותם ושרו אותם. זה היה השלב המפותח ביותר של הזמר הישראלי. הוא התחיל בנעמי שמר, עבר למאיר אריאל, ואחריו לכל שאר הגדולים שאני לא נלאה לחזור שוב ושוב על שמותיהם. אלה הם גדולי השירה העברית החדשה, גדולים כמו ביאליק וכמו אלתרמן. לא פחות.

והנה מי ירש את כל היוצרים הגדולים האלה? מי חזר לכתוב פזמונים ממוסחרים, שניתנו להלחנה למלחינים ממוסחרים והושרו על ידי זמרים ממוסחרים? אלה אכן זמרי "הזמר המזרחי", שהחזירו אותנו לעידן הכסף המזויף והפכו למובילים בתרבות הישראלית (באשמת שדרי הרדיו והטלוויזיה וערוץ 24 וכו'), אחרי שמצאו מכנה משותף עם המון בער, ודחקו את העמוקים ביותר החוצה. אז נכון, שלמה ארצי הוא עדיין המשורר הלאומי והזמר הלאומי, ואי אפשר להשוות (אני מקווה) בינו לבין אייל גולן, ובכל זאת, הרגע שבו הוכתר גם אייל גולן כזמר הלאומי, עם החולצה הצמודה שלו והקעקועים (למרות שהוא היה מקסים כשבא לשיר לפצועים בבתי החולים), הוא הרגע שבו ההמון דחק איכשהו את העילית. רגע מאוד לא נחמד לתרבות הישראלית. ואנחנו עדיין בעיצומו. לכן, אני לא סולח למוזיקה המזרחית, למרות שגם בה אני מזהה כמה כמה זמרי עומק מעניינים , מעמיר בניון (ושירו הנפלא "עומד בשער") עד ישי לוי, ולמרות שגם אני יכול פה ושם להיתפס לשיר כזה או אחר של אייל גולן ולשכוח לרגע את הופעתו הפושטית מעט ואת רוב שיריו הקלישאיים והממוסחרים. גם לו יש פה ושם שירים יפים באמת. בהחלט.

נכון שכתבי שטח בטלוויזיה עשו עבודה נפלאה במלחמה הזאת, מן החזית ועד בתי האבלים, אבל אי אפשר לא להגיד מילה על המושלמת. על יונית לוי, שליוותה את כל ההתרחשויות וניהלה אותן על המסך, וככל שראיתי אותה (וכמו כולנו ראיתי אותה שוב ושוב), לא חטאה אפילו פעם אחת בשגגה כלשהי, במילה לא במקום, במחוות גוף לא מדוייקת, בתגובה רגשית או בהבעת פנים שאיננה הכי נכונה בעולם. והכל אמיתי לגמרי, רגיש לגמרי, חכם לגמרי. אני לפחות התפעלתי ממנה בלי גבול. אין שדרית כמוה. אולי רק תמר איש-שלום.