בדומה לכוכבי קולנוע רבים לפני ואחריו, רובין וויליאמס המנוח החל את דרכו כסטנד-אפיסט, והביא את כישרון האלתור יוצא הדופן שלו אל הטלוויזיה. בתחילה בסדרה הפולחנית "ימים מאושרים", שם הציג לראשונה בשולי העלילה את דמותו של החייזר מורק, ואז ב"מורק ומינדי" (1982-1978), שם החוצן כבר עמד במרכז העניינים, והפך במהרה לאהוב על בתי אב רבים באמריקה.
בניגוד מוחלט להיום, בשנות השמונים הטלוויזיה נחשבה נחותה לעומת הקולנוע, ומרבית כוכביה התקשו לצלוח את המעבר מן המסך הקטן אל הגדול. וויליאמס בכל זאת ניסה, ובהתחלה זה באמת לא הלך לו "פופאי" (1980), הסרט הגדול הראשון בכיכובו, היה לכישלון מביך כתם בקריירה של השחקן ושל הבמאי רוברט אלטמן.
אך וויליאמס לא אמר נואש. הוא ידע שפצצת אנרגיה שכמותו לא יכולה להישאר כלואה במרחבים המצומצמים של המסך הקטן, ושב לחפש הרפתקאות מאתגרות בקולנוע. שנתיים לאחר "פופאי", הגיעה חוויה מתקנת בדמות "העולם על פי גארפ". השחקנים שקיבלו מועמדויות לאוסקר על הסרט היו ג'ון לית'גו וגלן קלוז, אבל הוא קיבל משהו חשוב לא פחות אישוש ראשוני ליכולותיו הקולנועיות, ומקפצה לקריירה מפוארת.
אחרי "העולם על פי גארפ" הגיע ב-1984 "מוסקבה על ההדסון" החביב, ועימו המועמדות הראשונה לגלובוס הזהב של וויליאמס. לאחר כמה שנים של קיפאון, הקולנוע האמריקאי החל לצאת מתוגת האייטיז, וכך גם הקריירה של השחקן השתכללה והשתדרגה ב-1987 לתפקיד הענק הראשון שלו כשדרן הרדיו ב"בוקר טוב וייטנאם". ההופעה בצד המיקרופון איפשרה לו להביא לידי ביטוי את כישוריו הוורבלים, ותצוגת התכלית הקנתה לו זכייה ראשונה בגלובוס הזהב ומועמדות ראשונה לאוסקר.
כאן החל תור הזהב בקריירה של וויליאמס שזכה בשורה של תפקידים, שכמעט כל אחד מהם זכה להערכה בזמן אמת, זיכה אותו במועמדויות ובפרסים והכי חשוב נרשם נצחית בפנתיאון. תפקיד כזה היה של המורה מעורר ההשראה ב"ללכת שבי אחריו" מ-1989, שמלמד את תלמידיו שיעורים לחיים, ובראשם שיש לנצל בהם כל רגע ורגע. כשצופים בו מחדש מעביר להם את השיעור הזה, קשה שלא להצטער על כך שהוא לא ניצל אותם קצת יותר שנים.
חיים ומוות עמדו גם במרכז "פישר קינג", סרטו מ-1991 בו גילם אדם שחרב עליו עולמו לאחר מותה של אשתו. היה זה עוד תפקיד עליו הפסיד את האוסקר, אך זכה בגלובוס הזהב וסיפק לאחר הזכייה נאום שרק אשף אלתורים כמוהו מסוגל להרים בשידור חי.
בצד הדרמות, וויליאמס רב הכישורים לא זנח כמובן את כישוריו הקומיים. אלה התפרצו למשל ב"אלאדין" (1992), בו תרם את קולו כג'יני, והפך לגיבור הילדות של רבים. בזמנו, היה נהוג כי מדבבים מקצועיים עומדים מאחורי הקולות. הדיבוב האהוב של וויליאמס הוביל למהפכה, וקבע כנורמה את השתתפותם של כוכבים בלהיטי אנימציה.
בצד "אלאדין", אף ילד שגדל בשנות התשעים לא ישכח לוויליאמס את הופעתו ב"גברת דאוטפייר" (1993), הודות לה זכינו לאחד הסרטים היפים של הניינטיז, לאחד התפקידים המשובחים של גבר בתחפושת אישה וכמובן לסצנת תנועת ההימלייך הטובה אי פעם.
לאחר ההפוגה הקומית, שב וויליאמס לתפקידים הדרמטיים ובגדול. "סיפורו של וויל האנטינג" מ-1997 לא רק הזניק את הקריירה של מאט דיימון ובן אפלק שכתבו אותו וכיכבו בו, אלא גם זיכה אותו באוסקר הראשון והאחרון שלו. רגע לאחר המשפט האחרון שלו בסרט, עלו כותרות הסיום והחל להתנגן "Miss Misery" של אליוט סמית, שהתאבד כעשור לפניו. עכשיו שניהם כבר לא סובלים יותר.
כמו שחקנים מצוינים אחרים בני דורו ובעצם כמו גם הקולנוע האמריקאי כולו, גם וויליאמס סבל מצניחה במעמדו ובאיכות עבודותיו מתחילת שנות האלפיים. ובכל זאת, אם מביטים ב-14 השנים האחרונות, מגלים כי היו לו שלל תפקידים מצוינים בסרטים מעולים, שלא תמיד זכו להערכה הראויה. כזה למשל היה "האבא הכי טוב בעולם", קומדיה שחורה מ-2009 שנרשמה כאחד מסרטיו המורבידיים ביותר. קשה שלא להצטמרר כעת, כשצופים בסצנה בה דמותו מגלה כי בנה מת בנסיבות טרגיות.
לפני מותו עוד הספיק השחקן להשתתף בשלושה סרטים נוספים, שכל אחד מהם בוודאי ישווק את עצמו כעת בכותרת העגומה "הסרט האחרון של רובין וויליאמס". לאחד מהם יש כבר טריילר "לילה מוטרף במוזיאון 3", בו הוא שב לגלם לצד בן סטילר, את דמותו של הנשיא המנוח טדי רוזוולט. מן הסתם, זו לא תתגלה כאחת העבודות הגדולות בקריירה של הכוכב המנוח, ובכל זאת בטוח שנתענג על כל שנייה ושנייה ממנה, ונתפלל שהופעתו הקצרה בה תימשך לנצח.