פרוגרסיב לאפה

דרך ארוכה עשה הדאנס הישראלי מאתוס ה"תן לה במה שאין לה" ועד ל"כולם רוקדים עכשיו: מסיבת דאנס ישראלית", דיסק חדש של גירסאות דאנס ללהיטים של שלמה ארצי, אביב גפן, זהר ארגוב, שלומי שבת , רון שובל, אורי בנאי, היי פייב ועוד. במאמר מוסגר: מדובר בקפיצת מדרגה משמעותית. אז קודם כל, תנו כבוד ליורם ואזאזנא, עורך האוסף ואיש בעל רוחב לב תרבותי חלוצי וראשון במעלה שהסלקטיביות אינה אחת ממעלותיו העיקריות. וזה דווקא יפה לו לאללה.

מפרויקט "סברס" ועד עכשיו, תרבות הרמיקס המקומית תמיד התפארה בגירסאות בסטיונריות שהאפקטיביות שלהן נבדקת בעיקר על הרחבה שבדיסקו של מלון "הנסיכה". ומה יכול להיות יותר סוחף מ"הלוואי (The Hafla Mix)" של בועז שרעבי בגירסת הפרוגרסיב-לאפה? מקדם הכפיים של הטרקים הללו הוא מהגבוהים באגן הים התיכון. אבל למרות שאיכויות האירועים והשמחות של הקטעים הללו אינה מוטלת בספק, הרי שהדאנס הישראלי צריך היה להתגבר על הרבה מחלות ילדות, פיגור משמעותי בבחירות האמנותיות וכמות לא מבוטלת של אינסטינקטים לא בריאים (ולפחות תקליט אחד של "בנות יעקב") כדי לתפוס סוף סוף את מקומו לצד השמנת והקצפת של המוזיקה הקלה. "כולם רוקדים עכשיו" הוא מוצר דאנס ישראלי משודרג בטירוף – לא עוד אובססיביות לבי.פי.אם לא הגיוני, אידיאולוגית DIY של מוכרי קישואים ואסתטיקת טו-אנלימיטד (אחרי ההתמסחרות).

יורם ואזאנא וגרי ולודבסקי, שאחראים על מרבית הרמיקסים, עושים כאן סוכר של עבודה רצינית. דגש חזק על: "זה מה שנשאר (זה רק בדימיון רמיקס)" של שלמה ארצי, שמקבל כאן טיפול דיפ-טראנס שמעלה את השיר הזה לגבהים של המנון חיילים שלא מהעולם הזה (וגם להיט מועדונים פוטנציאלי), "מסתובבת (הרמיקס המסתובב)" של רון שובל, שהוא כבר מזמן להיט היסטרי, "ברצלונה (טראנס מיקס)" של זוהר ארגוב ברמיקס הראשון שלא מזלזל במוזיקה המזרחית אלא מתאים את עצמו אליה בכיף, אביב גפן ו"עונות (גירסת הקיץ)" ברמיקס איטי שמוכיח בגרות וכבוד לזולת ו-"יעקב (ויליג' קלאב רמיקס)" של ללדין ברמיקס קרחניסטי לאחת מקלסיקות הדאנס המקומיות.

כל הרמיקסים הנ"ל הם בשורות טובות ותשובה לכל המלעיזים – העיבודים מעידים על כך שואזאנא, בתור אחד מהנציגים הכי עקביים של העסק, לא קופא על שמריו; ההפקה מוקפדת, הסאונדים עדכניים, הטאץ' מקצועי והגימור על הכיפאק. "כולם רוקדים עכשיו" הוא עדות לתהליך ארוך ולא פשוט של למידה והפקת לקחים, כאשר התוצאה מכבדת את בעליה. הלוואי שהרוק הישראלי היה מוכיח את אותה המקצוענות וגדלות הרוח. גירסאות הדאנס גם עושות במקרה זה חסד עם שירים שבלבוש המקורי שלהם לא שווים את חמש דקות התהילה שלהם בגלגל"צ ("פרפרים" של אורי בנאי ו"באושר ובעוני" של שי עמר) ונותנות להן את הערך הקצבי המוסף שמגלגל אותם מחדש.

לא פלא, אגב, שהרמיקס הכי מגעיל בדיסק הזה הוא גירסת הדאנס של יזהר אשדות ל"דרכנו". אשדות, ברמיקס נצחונות וולגרי ולא מהוקצע אשר באנכרוניזם מחריד גורם לי להתגעגע למקור, מראה כאן את פרצופו האמיתי כמפיק: זלזלן בעל תובנות דאנס ומוזיקה אלקטרוניות בחמש שקל. אני מסרב לחשוב על האולפן המאובזר היטב, על התוכנות החוקיות והמיקסרים העצומים שפלטו משהו ברמה של "רמיקס הדרדסים". המעמד הבכיר שהוא תפס ברוק הישראלי וחוסר התועלת המביך שהוא מפגין כאן צריכות להגיד דבר אחד או שניים על האופן שבו תעשיית המוזיקה מתנהלת.