כרגיל, הפרסום אשם. מי שצפה בטריילרים בוודאי הבין ש"איש מבוקש מאוד" הוא סרט מתח, כזה עם יריות וסכינים בגב ומזימות בינלאומיות - ואיך לא יהיה? יש פה הרי ריגול, טרוריזם ופיליפ סימור הופמן. צריך להגיע לסרט כדי להיווכח שסרט המתח המובטח אולי היה סרט מצוין, אבל זה בהחלט לא הסרט הזה.
"איש מבוקש מאוד" מבוסס על ספרו של ג'ון לה קארה, שספריו מעובדים לספרים מאז "המרגל שחזר מן הכפור" (1963) ועד היום; הסרט האחרון המבוסס על ספרו היה "החפרפרת". להבדיל ממרבית סופרי הריגול, לה קארה יודע איך הדברים עובדים באמת. הוא עצמו עבד פעם בסוכנות הביון הבריטית, הוא מכיר את העולם הזה מקרוב, ולכן הספרים שלו והסרטים שנעשים בעקבותיהם, בעיקר לאחרונה לא עוסקים במרגלים נוצצים שמטיילים בעולם עם אקדח בתחתונים, משכיבים נשים, קופצים ממטוסים אל רכבות ומחסלים במו ידיהם נבלים המתכננים לפוצץ את העולם. הספרים האלה הם ההיפך המוחלט: הם מראים את עבודת הריגול האפורה, השוחקת, הבנאלית, וכמה ניירת, ביורוקרטיה ומאבקים משרדיים צריך לעבור בדרך למעצר חשוד אחד, שיביא, אולי, למידע פוטנציאלי על מקורות המימון של ארגון כלשהו המקושר לטרור. אולי.
וזה בדיוק מה שתקבלו בסרט הזה. צעיר אחד, מוסלמי צ'צ'ני, מגיע אל המבורג, שם מיד עם זיהויו מדליק נורות אדומות אצל כל אירגוני הביון הפוקחים עין על העיר - ויש יותר מארגון אחד כזה. הם מאתרים אותו, עוקבים אחריו ואחרי עורכת הדין בעלת הכוונות הטובות המנסה לסייע לו. האמריקאים, כדרכם, מעוניינים לתפוס את החשוד, לשים לו שק על הראש, לגרור אותו לגואנטנאמו ושם לעשות לו מה שצריך עד שהוא יספר להם כל מה שהוא יודע; הארגון המקומי, בראשות גונתר (פיליפ סימור הופמן) מעוניין לקחת דברים הרבה יותר באיזי, לתמרן את המבוקש לאט לאט ובהדרגה כך שיעבוד בשירותיהם אפילו בלי לדעת את זה, וכך יוביל אותם אל דגים שמנים יותר.
והאיטיות, אכן, האיטיות שם. "איש מבוקש מאוד" מתחיל לאט וממשיך ככה. האיטיות היא חלק מהפואנטה. הלחימה בטרור, אומר לנו הסרט, היא עניין קשה ומורט עצבים, ועכשיו תראו בדיוק עד כמה. אחרי כל כך הרבה סרטים שבהם הפתרון הוא למצוא את הרעים ולחסל את כולם בתוך שעה וחצי, מעניין לראות איך פועל המנגנון באמת (כמובן, "באמת" בעירבון מוגבל, ככל שיש לזה משמעות כשמדובר בסך הכל בסרט). יש שיטה ויש כוונה באיטיות אבל זאת עדיין בעיה. היינו רוצים להתעניין, כיוון שהסרט באמת נראה טוב ומשוחק טוב, אבל הכל זז כל כך לאט, שקשה להישאר מפוקסים.
פיליפ סימור הופמן מת בפברואר 2014. זאת היתה טרגדיה איומה, לאבד את השחקן הנפלא הזה בגיל צעיר כל כך, כשהוא היה יכול להופיע בעוד כל כך הרבה סרטים. למרבה ההפתעה, לא נראה שלמותו של הופמן היתה הרבה השפעה על הקריירה שלו: הנה עכשיו הוא מופיע בסרט הזה, וזה אפילו לא הסרט האחרון שלו: הוא הרי משתתף גם בהמשך הבא של "משחקי הרעב", שפוצל לשניים, השני מבינהם ייצא לאקרנים בנובמבר 2015, שנה וחצי אחרי מותו של השחקן. ב"איש מבוקש מאוד" הוא מראה בפעם המי-יודע כמה שהוא שחקן שאפשר לסמוך עליו: הגונתר שלו, בלי לומר הרבה במפורש, ממחיש עד כמה הוא שחוק ומותש ממשחק הריגול הבלתי נגמר הזה. לרוע המזל, אפילו המשחק של הופמן לא מעניק לדמות הזאת עומק רב הרבה יותר, פשוט כי הסרט לא נותן לו הרבה לעבוד איתו. אם זו דרמה, ולא מותחן, היינו רוצים לדעת על האיש הזה קצת יותר משאנחנו יודעים על M של בונד: מי הוא בכלל, ומה הוא כשהוא לא צד טרוריסטים פוטנציאליים? לא יודעים.
ב"איש מבוקש מאוד" יש משחק מצוין ותסריט אמין וכוונות מצוינות - אבל חסר בו דבר חשוב אחד: עניין. דרייב. משהו שידחוף אותנו מסצינה אחת לבאה. בלי הגורם הזה, הדברים הטובים הרבים שבסרט מתבזבזים. אם הסרט מבקש להמחיש את השגרה והעייפות שבמלחמה בטרור, ובכן, כן, הוא ממחיש אותה היטב. הוא בהחלט מעייף.
האם תצפו ב"איש מבוקש מאוד"? ספרו לנו בפייסבוק