אם חייזרים היו עומדים לתקוף את כדור הארץ, מה היה קורה? האם הם היו זוכים למתקפה צבאית חזיתית מיד עם הגעתם? האם היו האנשים, חמושים מכף רגל ועד ראש, מתגודדים בקבוצות ומתכוננים להגן על עצמם? לא על פי מ.נייט שאמאלאן ("החוש השישי", "בלתי שביר"), במאי הסרט "סיינס". כהכנה למתקפה נועלים את עצמם גיבוריו בתוך הבית, ללא שום אמצעי להגנה עצמית, ומחכים, מסתמכים על ההנחה שהחייזרים לא יידעו לפתוח דלתות (אולי מחווה ל"פארק היורה", שם לומדים הדינוזאורים לפתוח דלתות), למרות שלתפעל חלליות הם דווקא כן יודעים.
אבל בעצם זה הרי לא סרט על חייזרים. זה סרט על משבר אמונה. חוק ידוע הוא בקולנוע שאם נתקלת בכומר שחזר בשאלה בתחילת הסרט, עד סופו הוא יחזור לחיקו החם של אלוהים. ככה זה. שאמאלאן, שלכאורה בורח בסרטיו מההנוסחתיות ההוליוודית, מתגלה כאן במערומיו. המחבט מהמערכה הראשונה יחבוט במערכה האחרונה, הכומר מהמערכה הראשונה יתפלל במערכה האחרונה, ורק הכסף שהלך לקופת הקולנוע לא ישוב למלא מקום בחיינו.
לו הייתי רוצה שיטיפו לי על אלוהים, הייתי פונה לאמנון יצחק. הוא לפחות היה מצחיק אותי בדרך. שאמאלאן עשה כאן סרט קטן, שיכול היה להיות דל תקציב מאוד, על אמונה. הסימנים משמו של הסרט אינם אלו שמשאירים החייזרים בשדה, אלא אלו שמשאיר לנו אלוהים כדי שנדע שהוא איתנו.
אפשר להסתכל על הסרט כפשוטו, כשיעור לא מעמיק במיוחד על כוחו של אלוהים והשבת האמונה. הכומר גיבסון איבד את אמונתו באל כתוצאה מטרגדיה שפקדה את משפחתו. על סף התרחשותו של אסון נוסף הוא מבין לפתע שהכל, כולל מחלת האסתמה של בנו, היה חלק מתוכניתו הגדולה של אלוהים, ומפרש לבסוף את הסימנים שניתנו לו בעת הטרגדיה הקודמת כדי להציל את מי שצריך. ואפשר גם להחליט שזה דווקא סרט על גיחוכה של האמונה, על האופן שבו ברגעי משבר וחוסר אונים, מתוך אי רצון להתמודד עם המציאות, פונה האדם לעזרה חיצונית, משחרר עצמו מאחריות ומעבירה ליישות העליונה. בייאושו ובחולשתו מוכן האדם לקבל הכל, ובלבד שזה יקל על סבלו.
לצערי, לאחר מחשבה מעמיקה בנושא, נראה לי שיש להבין סרט זה כפשוטו. שאמאלאן לא בחר באמירה האמיצה יותר ונצמד לאווירת החזרה בתשובה. בסופו של קולאז' הפלאשבקים ברגע השיא, שבשני סרטיו הקודמים הוביל לטוויסט המפתיע, הפואנטה המתקבלת היא שאלוהים היה שם כל הזמן. לא פואנטה מפתיעה, לא פואנטה מעניינת, לא ממש פואנטה.
במידה רבה הקולנוע הוא עולם של סימנים. לא מאלוהים, מהבמאי. בתסריט קלאסי, כל מה שקורה, קורה עם סיבה ותורם להתפתחות העלילתית. דבר מוביל לדבר ואירועים בלתי מוסברים מסווגים ככשלים קולנועיים. הבחירה לעשות סרט ששומר על המבנה התסריטאי הקלאסי, אבל במקביל גם מטיל ספק בסיבתיות ורצף ההתרחשות, ומעלה את האפשרות שהדמויות חיות בכאוס מושלם, היא מעניינת למדי, ובהחלט שווה לבדוק את אופן הטיפול של שאמאלאן בנושא. אבל ממש לא דחוף ללכת לקולנוע, אפשר בדי וי.די.
מועדון 700
4.9.2002 / 11:21