לא הוגן לקשר את תאריך היציאה האקראי של תוכנית טלוויזיה אל התקופה אליה היא נפלטת, ו"הפרלמנט" עשתה כל שיכלה כדי שלא יקשרו אותה אל צוק איתן. ובצדק כתוכנית קומית שאין לה התייחסות אקטואלית למצב, היא עוד היתה עלולה להפוך לשעיר לעזאזל התורני, שרודפים אחריו עם לפידים בוערים רק כדי לחמם את מדורת השבט. אז "הפרלמנט" המתינה בסבלנות, עד שהייאוש ייעשה יותר נוח. העונה השנייה שלה מתחילה ממש עכשיו, ואפשר לחשוף דרכה את סליל הדי.אנ.איי של ההומור הישראלי, כי "הפרלמנט" לישראל היא בערך מה שהיא "הממלכה הקטנה" לבריטניה.
מוכרחים להודות שבהתחלה נדמה היה שסדרת ספין אוף על מערכון נחמד מ"ארץ נהדרת" זה אולי מה שיקפוץ את הכריש. עם כל הכבוד לחיבה הישראלית הבלתי נגמרת לאסי כהן, לחן של זרחוביץ' וסמו; ולזה שאפילו בתור קשיש, מאור כהן עדיין חתיך עם זה עדיין לא הולכים למכולת. אלא שכבר בעונה הראשונה הסתבר ש"הפרלמנט" לא הסתמכה רק על אלו, ועבדה קשה כדי למצוא לעצמה שפה משלה, לעקוף בסיבוב את הקומדיות הישראליות המוקרנות כרגע, וליישר קו עם סטנדרטים של קומדיות טלוויזיוניות גויות.
"הפרלמנט" מצחיקה; אבל בסדר, גם סרטוני יוטיוב על אנשים מתרסקים בפארקור לא מוצלח, מצחיקים. הרגע האחד של נחירה מהנהנת אל המסך שמשמעה "'צחיק" הוא רק רגע אחד, והוא לא מה שנחרת בזיכרון או בתודעה, והוא לא מה שהופך סדרה לטובה. מה שכן קובע, זה כל מה שמביא לאותו רגע של צחוק, כי צחוק אחד לא דומה לשני האחד נשכח תוך רגע, השני מצוטט עוד שנים אחר כך. אם לסקור את התוכניות הכי מצחיקות, מצליחות ומצוטטות מהשנים האחרונות, אפשר לציין על פחות מכף יד אחת בעיקר את "אחד העם 1", "ארץ נהדרת" ו"הפרלמנט". המשותף לכולן הוא האופן שבו הן יצרו הומור שאפשר לקחת הביתה לשחק איתו ואותו, לצטט אותו, להצחיק איתו ולא להיות רק צרכן פסיבי שלו.
"אחד העם 1" כבר לא משודרת אפילו בשידורים חוזרים, "החמישיה הקאמרית" רחוקה מדי , ל"ארץ נהדרת" יש את המשקל הפוליטי שמונע ממנה מלהיות קונצנזוס בתקופה האחרונה, אבל "הפרלמנט" רעננה וחופשיה מכל אלו; או במילים אחרות תחי המלכה החדשה. לעונה החדשה שלה מגיעה התוכנית בלי להישען על האהדה הקודמת ועל הוואקום הטלוויזיוני, ואפשר לראות שבין העונה הראשונה לשנייה עבדו קשה מאחורי הקלעים, ולא השאירו אף אבן במקומה; התסריט, העריכה, אפילו רגעים של אילתור שנבררו בזהירות ושובצו כמו אבני חן.
מה תופסת "הפרלמנט" שקומדיות ישראליות אחרות לא? קודם כל את זה ששנות האלפיים כאן. כלומר, סיטקומים בריח נפטלין שקורצים לך ותוקעים אצבע בצלעות עוד בתחילת המשפט לסמן שהנה או-טו-טו מגיע הפאנץ', זה שאפשר היה להריח עוד ממרחק הסצינה הקודמת כבר לא ממש רלבנטיים יותר. "הפרלמנט" נושאת עיניים אל קומדיות שמעבר לים, אלו שמנגנות על הקלידים השחורים של ההומור. ככזו היא לא צפויה וברורה מאליה, מתעכבת על הרגעים של המבוכה, על הריקנות, המניפולציות, והקטנוניות. זה אולי נשמע קודר, אבל "הפרלמנט" לא אפלה ומקפידה מאוד על קומוניקטיביות ישראלית. אפשר לזהות בקלות את שאולי, קרקו, הקטור או אמציה בישראליאנה, הם מוכרים ונגישים ולא מאיימים, ודווקא דרכם יכולים יוצרי הסדרה להחליק חומרים שאינם מיינסטרים.
ואם נראה ששורשיי "הפרלמנט" נעוצים בבריכות שמהן יונקים למשל גם ריקי ג'רבייס, או לואי סי.קיי., או טינה פיי; למה בכל זאת היא מהדהדת יותר מכולם את "הממלכה הקטנה"? כיוון שגם צמד הבריטים המבריק מאט לוקאס ודיוויד וואליאמס תופסים את דמויות השוליים שאפשר לזהות דומות להן בכל עיר או שכונה אנגלית, ודרך הפמיליאריות שהן מייצרות אצל הצופה, מותחים את הגבולות. "הפרלמנט" מציבה רף גבוה ויציב לקומדיות שרוצות לשבור את מבנה הסיטקום, ומוכיחה שוב שהציפוי הבוהק של הסדרות הקומיות מחו"ל עשוי בעיקר ממקצוענות של כל העוסקים במלאכה.