אני חוזר כרגע מההלוויה של דפנה, דפנה בר ציון. כנראה שהעולם התעקם סופית. בדרך אל חלקת הקבר המיועדת אני שואל את עצמי, איך יכול להיות? דפנה? משהו בתוכי מסרב להאמין, וכשאני כבר רואה את גופתה מוטלת, ושומע את בכיה קורע ומחריב הלב של אמא של דפנה, ואת אחותה מפרקת לי ולקהל סביב את השאריות האחרונות של חומת ההתאפקות, אני עדיין מסרב להאמין שהאפשרות למעשה זוועה מן הסוג הזה התממשה דווקא כאן, כשדפנה שוב הגיבורה, רק שהפעם היא הגיבור הטרגי, זה שיודע שמותו קרב. אני מריץ בראשי את התסריט האפשרי, מתוך פיסות המידע הנשמעות ברקע הלוך וחזור, ובניגוד מוחלט למקרים אחרים אני בתחושה שאם לדפנה זה קרה, אז אף אחד לא מוגן.
יותר מעשור עבר מאז שדפנה ואני היינו בקשר אינטנסיבי, הקשר בנינו היה נפשי ומקצועי. הקשר המקצועי היה השירים שכתבה והלחינה, וגם הוא היה לבבי חם ומלא שמחה. אתמול (בלילה שבין חמישי לשישי), נפלתי לשינה בלתי נמנעת בשעה 21:00, מה שגרם ליקיצה טבעית ב-5 לפנות בוקר. מאז אני מתרוצץ ברשת ומנסה להבין לאן נושבת הרוח הכללית, בין חמאס ומקסימים נוספים, לבין המדינה המשוגעת שכבר לא יודעת את נפשה בין צער, מגננה ואשמה שדהו לחייה לאחרונה. בשלב זה של הבוקר, הידיעה עדיין הייתה, "אשת חיי הלילה התל-אביבית נמצאה ללא רוח חיים בדירה בפלורנטין, החשוד בן זוגה, נגן בלהקה?.
חשש מוצדק אחז בי שכאשר ימוג הערפל מעל הידיעה הזו, תהיינה מוכרות לי הדמויות. לקראת הבוקר, השם דפנה בר ציון התחיל להתרוצץ ברשת באופן לא רשמי. התקשרתי מיד לחבר משותף, והוא מאשר ששמע, ושזה כנראה נכון. אני מתקשר לסוזאנה (המסעדה של דפנה), ושואל, תוך כדי שכולי תקווה שהיא תענה, או לפחות תהיה ליד, ונדבר, ונצחק, ונאשים באהבה אחד את השניה שאנחנו לא מספיק בקשר. אשר יגורתי בא לי! הבחור מהמסעדה אומר לי ?לצערי כן? חד וקצר. דפנה בר ציון! חתיכה מהלב בוערת בי, כאב, פחד, בלבול ואי קבלה של העובדות.
הפעם האחרונה בה פגשתי את דפנה הייתה לפני שנה לערך, בירמיהו, רגע מפתיע כזה ?היי דפנונה מה קורה", כרגיל חום ואהבה בלתי אמצעיים שנבעו מהבחורה המתוקה ומשרת השלווה הזו. עיניה התכולות מאירות אותה ואותי, כמו פנס רחוב פרטי. עיניים רכות ומלאות תקווה למשהו טוב שיקרה, לך, לה, לא משנה, העיקר טוב.
דפנה תמיד נתנה לי תחושה שהכל קרוב ואפשרי, היתה בה הערכה עמוקה וטבעית לאמנות בכלל ולמוזיקה בפרט. משפט של דפנה שנחקק בזכרוני משיחה ישנה בנינו היה ?כל אדם מגיע לעולם הזה עם מראה מסויים, וכשהוא נכנס לחדר כלשהו, הרבה דברים בלתי נשלטים באים איתו?. המשפט נאמר בניסיון שלה להבין מה ומי מצליח בעולם הזה, וממה מורכב המצליחן. דיברתי איתה על ספר שקראתי ?אשיות והישרדות? (אל סיברט), בו הוא מנסה לסרטט את קווי דמותו של ?המצליחן?, ומותח קו דמיוני מקשר בין ניצול שואה לאיש עסקים מצליח מאד. ?תמשיך?, היא אמרה, ?ספר לי?. אני ממשיך מעט ומספר לה, הוא טוען שלשניהם יש את מרכיב ?הגמישות הרגשית?, קשת רחבה של רגשות שהמצליחן מאפשר לעצמו, מרכות גדולה מאד, לעוצמה, נחישות ואף תוקפנות. הדבר מצא חן בעיניה מאד, ומיד אימצה לליבה את התיאוריה, עם מבט חייכני ושובב אמרה לי, ?אני צריכה לאפשר לעצמי, אני צריכה לאפשר לעצמי יותר חופש והבעה?.
דפנה לא הייתה אדם שאני באופן אישי חוויתי ממנו או איתו דרמות, היתה בה עוצמה רכה מאד של התרחשות וצניעות לא מודעת. היא הייתה מצליחנית ומוכשרת, נדיבה מאד, מארחת באהבה גדולה, בביתה, באולפן, במסעדה ובעיקר בליבה החם.
על החשוד אומרים אלה שהכירו אותו שאין קשר בין דמותו, אופיו והליכותיו למעשה המטורף והאכזרי המיוחס לו. אמירות מהסוג הזה רק מעצימות בי את החרדה, האם יתכן שללא כל סימן מקדים, יקום אדם וירוצץ את גולגלתה של אהובתו בפטיש? לא יתכן.., יתכן! כבר קרה בעבר, אבל לא בסיבוב שלי בעולם, לא עם המוכרים והאהובים.
אם כך, יש לומר, היום נחלקו חיי שוב, מתמיד ועד ליום בו נרצחה דפנה. דפנה לא נקשרה אצלי דרך שום התרחשות סיפור, משפט, מילה או הבעה, לאלימות מכל סוג. עכשיו אני אורז את החוויות שהיו לי איתה, מסכם, מגדיר, מעולם לא דמיינתי שיום אחד אדרש לזה דפנה מתוקה שלי. עכשיו אני רואה אותך מתנוססת מעל מסכים ושערי אתרים, וחושב, למה ככה? למה לא עם השירים שלך? חלמנו יחד על שירים, על הופעות וקיוונו שזה יצליח, שיהיו גם כותרות, אבל לא כאלה. אני מודה לך על כל הטוב שהבאת אל חיי.