פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מנגבים את הישבן בספרות? כן, אבל לא באופן שנדמה לנו

      הרשת סוערת בגלל מגבונים לחים שנושאים איורים מספרי ילדים ישראלים. אבל מה ההבדל בין פו הדב לפלוטו הכלבלב? ואם כבר להתמרמר - לא עדיף על האופן הדו פרצופי שמתייחסים בו לסופרים?

      ספריית המגבונים (צילום מסך , נועה אוסטרייכר, פייסבוק)
      (צילום: נועה אסטרייכר, פייסבוק)

      סערה בתחום הטואלטיקה לפעוטות – מגבונים לחים בעטיפת כריכות ספרים! ילדינו מנגבים את העכוז במיטב הספרות הישראלית, פלוטו מקיבוץ מגידו משמש לניגוב ידיים דביקות ממחית פירות; האריה שאהב תות מוחט אפים מנוזלים; ושלא נספר אפילו איפה היה התירס חם בים בם בם!

      תקציר העניינים הוא שרשת סופרמרקטים השיקה סדרת מגבונים לחים הנקראת "ספריית המגבונים", ועליהם איורים מספרי ילדים ישראלים קלאסיים. התקוממות זעירה קמה בקרב אנשי תרבות וספר – נועה אסטרייכר מבקרת הספרות כתבה - "מהיום גם ילדיכם יוכלו לנגב את התחת עם מיטב הקלאסיקות של הוצאת הקיבוץ המאוחד! מרים רות, תרצה אתר ולאה גולדברג עושות שמיניות בקבר". על כך הוסיף אמיר בן דוד, העיתונאי הוותיק ועורך מדור הכלכלה של I24 NEWS כתב – "בכל פעם שנדמה שהגענו לקרקעית ושיותר נמוך מזה אין, נשמעים קולות חפירה ולמרבה האימה מתברר שממש מתחתינו נחפרת עוד מנהרת טרור תרבותי."

      אבל בעצם, מהו ההבדל המהותי בין מגבונים המודפסים בדמות האריה שאהב תות, ובין אלו שנושאים את דמותו של פו הדב? העובדה שדמות יציר רוחו של א. א. מילן נוכסה על ידי מפעלות המרצ'נדייז של וולט דיסני? אבל זהו טיעון כלכלי, לא תרבותי. ברחבי העולם גדלו על ברכי פילוסופיית פו וחבורתו הרבה יותר ילדים מעל ברכיו של פלוטו מקיבוץ מגידו. ומי אנו שנקבע שהדרדסים או נילס ואווזי הבר, קדושים פחות מהתירס החם?

      הטיעון הרחב – והנכון, והמדויק – הוא שתרבות הספר עוברת הזנייה. ההזנייה הזו חמורה, והיא מתבטאת למשל במבנה הקפיטליזם שנשען על 1+1. קנה אחד לאה גולדברג וקבל אחד תרצה אתר במתנה. הפגיעות הכלכליות בכיסם של הסופרים, לא רק סופרי הילדים כמובן, הן ממשיות ומחרידות הרבה יותר. אבל העלבון הנקודתי, זה שנתפס על הצירוף הסימבולי בין ניגוב העכוז הממשי לזה המדומה, הוא שמבלבל בין עיקר לטפל.

      דויד גרוסמן מקבל את פרס השלום בפרנקפורט, 2010 (GettyImages , Ralph Orlowski)
      ליוני שטבון יש מה להזכיר לך. דוד גרוסמן (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

      בסופרים הישראלים אוהבים להתהדר על בסיס נוסטלגי - הם אלו ש"גדלנו עליהם", הם נוטרי השפה העברית, שומרי הסף של היפה, הנקי, המוסרי. אנחנו מעדיפים אותם מתים ושותקים; נטולי אג'נדות שלא ממין הספרות, מנותקים מהבלי העולם הזה. אחרי הכל - מה להפרשות תינוקיות ולתרצה אתר היפה והמיוסרת? ההפרדה הזו, המחשבה שנוזלי גוף – לשם הספציפיות הארצית – הם נמוכים ופרוזאים, וחייהם של הסופרים – גבוהים ונישאים מעם. היא לצרכינו, ולצרכינו בלבד. נוח לנו לחשוב שיש מי שתפקידם לשמור על הטוב והנקי, זה מאפשר לנו להתנסות בפחות טוב, להתלכלך. להיות אנושיים על גב מי שנדרש מהם להיות בני אלים.

      לא חסר על מה להתמרמר בכל הנוגע לאופן שבו אנחנו משחקים תודעתית עם מיקומם של הסופרים בחברה הישראלית. אם להתמרמר – אז להתמרמר על תקציבי התרבות. על הפנסיה של סופרים. על האופן העלוב כלכלית שבו רובם מסיימים את חייהם. אם כבר - לזעום על חבר הכנסת יוני שטבון, שבטיפשות ואטימות ביקש להזכיר לסופר דוד גרוסמן, האב השכול , ש"עם ישראל חי", לאחר שזה מעז להתבטא מחוץ לבריכה הספרותית המצומצמת שמותר לו להשתכשך בה. ובענייני אריה שאוהב תות או דב שאוהב דבש? זה כבר זוטות. ואם כבר להתמרמר על ענייני טואלטיקה לפעוטות – מוטב היה שיצמצמו את כמות הישבנים החשופים של תינוקות בפרסומות. זה למשל, קריטי יותר מהכלבלב הנעלב מקיבוץ מגידו.


      מה דעתכם על סערת המגבונים המאויירים? ספרו לנו בפייסבוק