פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שנה למותו של גבריאל בלחסן. אחיו עמנואל כותב לו

      "ממעמקי מחצבות הפחם של העצב, מתוך היגון המונח לו כאבן רחיים על הצוואר, לא חשתי בו בתחילה - ברסיס ברזל לוהט שננעץ בעצמה בשלהי אוגוסט 2013", כותב עמנואל בלחסן על אחיו גבריאל

      גבריאל בלחסן (יח"צ , צילום: נועם נתן)
      שר את הקרביים. גבריאל בלחסן (צילום: נועם נתן)

      במרחבי שדות החסר

      "גבריאל, גבריאל... אתה כבר ישן?"
      "מממ... מה?... מנו... אה?"

      שעת ליל מוקדמת של הסתיו האחרון בשנות ה-70 של המאה הקודמת, צינת המדבר מזדחלת מהחלון הפתוח אל חדר ילדותנו. בחוץ דממה אולפנית שלעיתים נקטעת בניסור צרצרים מטרונומי. "אתה ישן?", ניסית שוב. נשימותיו הקצובות והילדותיות עולות באזניי, האח הגדול כרוי האוזן תמיד. תנשמת שקטה חורכת את האוויר במעוף הציד, עטה ברפרוף אל עבר גבו של ירבוע מסכן המשחרר ציוץ קצר של אבדון. התנשמת מתרוממת, צל תנועות כנפיה מוקרן על קיר החדר על ידי אור הירח המגודל. התנומה לוכדת גם אותי. כך בכל לילה, בשיחות של לפני השינה, גבריאל מתחיל לדבר איתי כמה משפטי מופת ונרדם תוך שניות בודדות. רגעי הערות הותירו אותי מתפעל מהאח הקטן, מהמקוריות והגאונות שנבעה כבר מגיל ינקות. עוד לילה ועוד אחד, דהרו ברכבת ה- TGV עמוסת החודשים והשנים החולפות. הזמן תקתק והחדר הדהד את חכמתו הגואה, את היצירתיות השופעת ו...הבדיחות, החיקויים ורעמי הצחוק. כן, כן! גבריאל היה עבורי האדם המצחיק בתבל, חקיין אדיר ובעל הבחנה ואבחנה מדהימות של כל תת-ניואנס של המושא לחיקוי. מאותה רגישות-על, החפה לחלוטין מהגנות ומגננות, צייר בכישרון רב- ילדון מעביר עפרון מיד ימין ליד שמאל, ומנביט פורטרט מדויק או קריקטורה מושלמת. ומאותו מקום נטול מנגנוני הגנה, מאותה נקודת קסם בוערת; אהב, כאב וחמל, הפליא לנגן, הלחין את הנשמה, שר את הקרביים וגם כתב. הכי כתב!

      "עליון של מעלה כאן תחתון של מטה" (מנו בשער)

      הדשא הירוק בחזית בית הכנסת. אני עומד ב"שער" המאולתר אך המדויק להפליא, שתי אבנים גדולות בכל צד. בעיני רוחנו היה זה שער כדורגל לבן תקני לחלוטין, קורות משובחות ורשת מפוארת. הכדור בצבע צהוב-חרדל עצוב, מנוקד במחומשים שחורים, נורה מכף רגלך החזקה, משוגר לעברי בעצמה אדירה. הכדור טס מעל לראשי, אני מביט במעופו המהיר שהפך לרגע למעין הילוך איטי, קשת עדינה היישר אל חלון בית הכנסת שנותץ לרסיסי קריסטל מרשימים. בית הכנסת כרע תחת עצמתך, הרכין ראשו.

      בשדות

      "תקשיב לסקיצה הזאת" אמר לי גבריאל ליד "הבימה", על ספסל אבן סמוך. הנחתי את האזניות על ראשי, הפעלתי את הדיסקמן שנתן לי גבריאל (שזז הצידה בכדי לעשן...) ופרחה נשמתי. אגרוף אל מפתח הלב מהתו הראשון, מהלכי הגיטרה המסולסלת והבוכייה הפנטו אותי עד זוב דם. השיר "בשדות". חכת הכאב נשלחה אל ליבי בחוט שקוף ובקרס מחודדת. שלחתי מבט דומע אל גבריאל, שהנהן בראשו בחיוך חם והתרחק עוד עם הסיגריה המהורהרת. ניסיתי להתרכז בשיר, חש כמפרפר בין חיים למוות כשלחן זעקותיו התנגן באוזניי. קולו החזני נישא בבערה גדולה, שירתו סדקה עצמותי פיצולים פיצולים, כשערות קדאיף. נשימות עמוקות, מבט חטוף הצידה אל הסביב הומה האדם ושלל כלי רכבו, רקע מתנועע ומטושטש. חידדתי אזני בקשב רב: "כמה טוב שמצאת אותי וראיתי אותך מחפש..." , עצמתי את עיני וקולו השמימי הגביה עוף. רציתי לומר משהו, לצעוק מאושר ומכאב ולמעוך אותו בחיבוק עז. הרי מי שהלוחות הטקטוניים של נפשו אינה נעתקת ולו לרגע ממקומה, הרי שאינו ממש חי. אך כרגע השתיקה יפה, המבט רווי דמע, האהבה עולה על גדותיה ואסור להפר את עבודת הכהן הגדול בקודש הקודשים.

      שנה

      ממעמקי מחצבות הפחם של העצב, מתוך היגון המונח לו כאבן רחיים על הצוואר, לא חשתי בו בתחילה - ברסיס ברזל לוהט שננעץ בעצמה בשלהי אוגוסט 2013. שנה חלפה, מסתובב עם שבב הברזל הרותח נעוץ בין צלעותיי התחתונות. כל התעטשות, כל עווית צחוק נענית בדקירה דואבת. רסיס גדול זה מרקמו מחוספס, מעין זיזים-קווים בולטים על פניו, משייפים בבשר הצורב בתופת שקטה. דמעות הצלעות הפצועות זולגות בעדנה, ברחש קול דממה דקה כהילוך החילזון. ברזל הגעגועים הקרוע נמצא שם תמיד, בכל נשימה, חומו נותר כשהיה ולא נתקרר אף לא במעלה אחת.

      "גבריאל, גבריאל...אתה כבר ישן?"
      "אה...מנו?"