פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "גט": אחד הסרטים הישראלים הטובים והמשמעותיים של השנים האחרונות

      ב"גט" משמיעים רונית ושלומי אלקבץ את זעקת הקורבנות של הממסד הרבני, והתוצאה היא סרט סוחף, מרגש, מלא עוצמה ומעורר מחשבה, שבתקווה יעורר את השיח בנושא

      "גט": אחד הסרטים הישראלים הטובים והמשמעותיים של השנים האחרונות

      אם מישהו יחפש שם לספר שבוודאי ייכתב על העשור וחצי המוצלח שחווה הקולנוע הישראלי, הוא יוכל לקרוא לו "מן החופה למדרגות הרבנות". הרי הגל החדש של התעשייה הכחולה-לבנה התחיל ב-2001 עם "חתונה מאוחרת", ומגיע עתה לשיא נוסף עם "גט". גם הפעם מדובר בדרמה בהשתתפותה של רונית אלקבץ, רק שאותה היא גם כתבה וביימה, יחד עם אחיה שלומי אלקבץ, ויש כמובן הבדל מהותי נוסף – במקרה זה, הסיפור אינו עוסק בגבר שלא רוצה להתחתן, אלא באשה שמשתוקקת להתגרש.

      אשה זו, ויויאן אמסלם (רונית אלקבץ), הופיעה כבר בצמד סרטים קודמים של שני האחים, "ולקחת לך אשה" ו"שבעה". באלה התוודענו גם לדמותו של בעלה המנוכר, אליהו (סימון אבקריאן), ולמדנו על כך שלמרות התחינות של רעייתו והעובדה שממילא נישואיהם מפוררים וחסרי כל אהבה, הוא מסרב להעניק לה גט. בפרק שמסיים את הטרילוגיה, העימות מגיע לבית הדין הרבני, אך גם זה לא מסייע לגיבורה להשתחרר סוף כל סוף מכבליה: הסרבן הסדרתי ממשיך בשלו, החוק והדיינים עומדים בצדו, והיא מוצאת עצמה חסרת אונים, לכודה בסיוט מתמשך.

      וכך, במשך שנים, ויויאן שוב ושוב נעמדת מחדש מול בעלה והדיינים ומתחננת אל לבם, ובכל הזדמנות הם זורקים אותה מכל המדרגות. בכל זאת, היא מתעקשת לחזור פעם אחר פעם אל בית הדין, והמצלמה של האחים אלקבץ מחכה לה שם - בהחלטה אמיצה, החליטו השניים למקם את כל 115 דקות "גט" בין קירותיו המחניקים של המוסד הרבני.

      גט (יח"צ)
      בית הדין הרבני הוא כמו מלון קליפורניה: קל להיכנס, קשה לצאת. מתוך "גט" (צילום: יח"צ)

      לכאורה, היוצרים ויתרו בכך מרצונם על היתרונות שיש לקולנוע על פני התיאטרון. אך בידיהם, הצמצום של זירת ההתרחשות למינימום הופך מנטל לנכס. הדחיסה של כל הדמויות, ההתפתחויות והאמוציות למתחם כה קטן, מעצימה את האינטנסיביות ואת האותנטיות של הדרמה; המחזוריות שבה הכל קורה, והעובדה שהגיבורה תמיד חוזרת לאותה זירה דחוסה וחסרת מוצא, מגבירה גם את הממד הקפקאי של הסיפור, ומדגישה את האבסורד המובנה במצב שלה ושל כל מסורבת גט.

      ההחלטה האמיצה של היוצרים מתגלה כנכונה גם מעוד סיבה: מתברר כי הם מסוגלים להתמודד עם האחריות שמתלווה אליה. תחימת העלילה לסד שכזה הגבילה את מרחב התמרון של האחים אלקבץ: לא היתה להם אפשרות להשתמש בסצינות אווירה, פלאשבקים, דימויים מטאפורים או שיר שבוקע פתאום מן הרדיו כדי להביע רגש, לפרוש את העלילה או לבנות דמות. כל מה שהיה להם לשם כך, זה את ארגז הכלים הבסיסי בלבד. כדי להפיק ממנו את המיטב היה עליהם להשתמש בו בצורה נטולת דופי, וזה מה בדיוק מה שהם עושים.

      הדייקנות והמיומנות של "גט" באה לידי ביטוי כבר בשלב התסריט. האחים משתמשים בשלוש השפות בהן מדברים בסביבתם של הגיבורים – לא רק השפה הנפוצה בישראל, אלא גם ערבית וצרפתית – ובכך מוסיפים לאמינות ולעושר של התוצאה. מבין שלושתן, הדומיננטית ביותר היא העברית, והיוצרים מציגים אותה בשיא תפארתה. מזמן, אם בכלל, לא ראינו סרט ישראלי שמדבר באופן כל כך רהוט ומכבד, עם אוצר כה רחב ומענג של מילים, ועם הטעמה והגייה מדויקת של כל אחת מהן. החגיגה הלשונית כאן מתקיימת קודם כל בזכות התסריטאים, אבל גם הודות לשחקנים. זו עברית של בית מרקחת, שמוגשת לנו משיניהן הצחורות של טובי הרוקחים.

      גט (יח"צ)
      עושים כבוד לעברית. מתוך "גט" (צילום: יח"צ)

      צוות השחקנים בסרט מצטיין לא רק בדיקציה שלו, אלא בכל אספקט אחר, וכך "גט" ניצב גם כמפגן כוח מרשים של עולם המשחק הישראלי. הדרמה אוספת כמעט את כל הבולטים מבין השחקנים המקומיים בני הארבעים ומעלה, וכל אחד מהם מתגלה בשיאו. אף במובן זה מתגלה תועלת בפורמט שבחרו האחים אלקבץ. המסגרת של בית הדין, שבה אחד אחרי השני קם כדי לשאת דברים ולטעון באופן משכנע, הופכת מבחינה קולנועית לבמה, עליה נעמד כל שחקן בתורו לתת את השואו שלו.

      עוד לפני שמגיעים אל עבודתה של הכוכבת הראשית, כבר קצרה היריעה מלפרט על מלאכתם של שחקני המשנה. אין ברירה אם כך אלא לפסוח על ההופעות המצוינות של מנשה נוי כעורך דינה של הגיבורה ושל ששון גבאי כטוען מן הצד הנגדי, של זאב רווח, שמיל בן ארי ורבים אחרים בתור כמה מן העדים ועוד. הדילוג לא נובע מכך שעבודתם של אלה לא ראויה, אלא פשוט מפני שאלה פנים מוכרות לעייפה בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות, ולכן אולי מעניין יותר להרחיב על מישהו שמזמן לא פגשנו על המסך הגדול – אלי גורנשטיין.

      גורנשטיין נהנה בעשורים האחרונים מקריירה מצליחה על הבמה, אך לאחר הופעתו הזכורה ב"הלהקה", כמעט ולא היו לו תפקידים גדולים בסרטים שהגיעו לקהל הרחב. כאן, במושבו כאב בית הדין הרבני, הוא עושה למעשה את עבודתו הקולנועית המשמעותית אי פעם, וממחיש מה הפסדנו במשך כל השנים. שליטתו בטקסט, קולו הערב ונוכחותו הסמכותית מציבים אותו כשחקן האידיאלי לגלם את הדמות שמנווטת מעל הפארסה - הסולן הראשי של המקהלה היוונית שמשקיפה על הטרגדיה של הזוג המנוכר. בעל המלאכה הוותיק ישוב לאורך כל הסרט על הדוכן, כך שאנו לא יכולים להתרשם מגובהו יוצא הדופן בנוף הקולנוע הישראלי (1.95), אך גם בתנוחת ישיבה, הענק האצילי מוסיף לתוצאה הדר.

      גט (יח"צ)
      כמה כיף לראותו כך על המסך. אלי גורנשטיין (במרכז) ב"גט" (צילום: יח"צ)

      עם זאת, כמו כל אחד מן השחקנים האחרים, גם גורנשטיין הוא בסופו של דבר רק כינור שני לכוכבת התזמורת, רונית אלקבץ, שמבריקה כאן בהופעתה הטובה עד כה. אף אחד אף פעם לא ערער על כך שלשחקנית יש נוכחות יוצאת דופן, אבל לעתים היה בה משהו צעקני ומרתיע. הפעם גם מי שלא היה מעריץ שלה ייכבש בקסמה.

      בסרטים קודמים שלה, אלקבץ התחילה בטונים גבוהים ביותר, ומכאן והלאה כבר לא היה לאן להתרומם. פה היא מציגה הופעה מתוחכמת בהרבה, ומעבירה את הדמות שלה תהליך. במערכה הראשונה של "גט" הגיבורה ממעיטה בדיבור, ומביאה את עצמה לידי ביטוי בעיקר דרך הבעות פנים. רק לאט-לאט, כשגובר הדיכוי שלה ולכן מתעצמים בה גם המיאוס והזעקה לחופש, היא משתחררת ומתחילה לשחרר את חרצובות לשונה. וכך משאירה הכוכבת מלכתחילה מרחב שתוכל לנסוק אליו, ואכן משכילה להמריא לגבהים של משחק סוחף.

      גם בתור במאית עושה אלקבץ עבודה למופת, ויחד עם אחיה ושותפה לבימוי, שלומי אלקבץ, ועם הצלמת הצרפתייה ז'אן לפוארי, מוצאת כל פעם זוויות אחרות להביט בדמויות או לסדר את הדינמיקה ביניהן.

      אם כך, עבודות התסריט, המשחק, הבימוי והצילום בסרט הן ללא דופי. אך "גט" בכל זאת נופל באספקט אחד – העריכה, שהמספריים שלה מעט רחמניות מדי. ברור שהיוצרים לא מתעמרים בנו במונוטוניות וברפטטיביות סתם כך. הם עושים זאת, כמובן, כדי שנחוש עד העצם את מלחמת ההתשה בה כלואה הגיבורה. אך התחושה היא שאפשר היה ליצור בנו את ההזדהות הזו גם אם האחים אלקבץ היו חותכים פה ושם מכמה קטעים, ומוותרים במלואן על סצינות אחרות. זה לא היה גורע מן התוצאה אלא רק מוסיף לה.

      גט (יח"צ)
      גם מי שלא אהב אותה עד עכשיו, יתאהב בה הפעם. רונית אלקבץ ב"גט" (צילום: יח"צ)

      בכל מקרה, גם אם הוא מעט לפעמים ארכני, "גט" מציע בסופו של דבר חוויה קולנועית נהדרת – משעשעת, מרגשת, סוחפת, מטרידה ומאירת עיניים. שווה לשלם את המחיר של הרגעים המייגעים בשביל לקבל את התענוג הזה, שניצב יחד עם "חתונה מאוחרת" ועם עוד כמה יצירות שבאו אחריו, כאחד הסרטים המקומיים הטובים והמשמעותיים של השנים האחרונות.

      כמו כל סרט גדול באמת, גם "גט" מותיר חותם. יש שלל דרכים לדון בו, וכל אחת מהן נכונה ומתאימה, אך נראה כי נקודת המבט החברתית היא המהותית ביותר. מעל כל האיכויות הקולנועיות, הלשוניות והדרמטיות שלו, בסופו של דבר ההד שלו כה מלא עוצמה בשל יכולתו להניח על השולחן נושא מטריד שהתרבות המקומית טרם עסקה בו.

      "גט" מאמץ את כל הריאות הקולנועיות האפשרויות כדי להשמיע קול זעקה – זעקתן של הנפגעות מן המונופול שיש לרבנות על החיים האזרחיים בישראל. זו זעקה מספיק חזקה וצלולה כדי שתישמע גם הרחק מאולמות הקולנוע, ואפשר לקוות שהיא תצליח להשפיע. כך או כך, לבטח היא תמשיך להדהד. אחרי הכל, כולנו יודעים שגם אם ויויאן אמסלם תצליח לצאת מבית הדין הרבני כשמבוקשה בידיה ולפנות סוף כל סוף את כיסא התחנונים, נשים רבות אחרות נאלצות לחכות בתור כדי להיכנס במקומה.